"שלושה ימים נוראים": חמישים שנה לפטירת פולה בן-גוריון לבית מונבז

ב-29.1.1968, בדיוק לפני חמישים שנים, מתה אשתי פולה. תמיד חשבתי שאמות אני ראשון וההבנה שסוף ימי יעבור עלי  בבדידות הייתה קשה לי. בימים הראשונים עם אשפוזה ופטירתה ניסיתי לשמור על שגרת יומי ככל האפשר.

הנה מכתב תשובה שכתבתי לגברת ששלחה אלי ספר  על הוריה, בבוקר ה-29.1.68. תוכלו לראות בהערה בתחתית המכתב שהוא נשלח רק כחודש מאוחר יותר (לחצו להגדלה):

והנה מתוך יומני מהימים שלאחר פטירת פולה (לחצו להגדלה):

על בחירת מקום הקבורה ודאי קראתם כבר בבלוג, ממש כאן.

אולי מקריאת דברי תחשבוני לאדם קר, אבל האמת היא שאהבתי את פולה אהבה שקשה לתאר במילים, גם אם ניסיתי לעשות זאת לא אחת. כמה חודשים אחרי לכתה של פולה ראיינו אותי כתחקיר לסרט שהפיקו על חיי. הסרט לא הוקרן אבל הראיון עצמו הפך לסרט. הנה קטע שבו דיברתי על פולה (מתוך הסרט "בן-גוריון:אפילוג", במאי: יריב מוזר; עורכת: יעל פרלוב).

גם בימים קשים יש להמשיך הדרך: תעזו, תתמידו, תצליחו!

"אני הצעתי כי למען איחוד ירושלים יש להרוס את החומה...": לרגל 50 שנה לכיבוש ירושלים

מי שקרא דברי אחרי מלחמת ששת הימים או ראה הסרט החדש בכיכובי, יודע שלא חשבתי שיש לקדש את שטחי ארץ ישראל ושכדאי לשאת ולתת עליהם תמורת שקט מצד שכנינו. אולם, על ירושלים חשבתי שכלל אין לוותר ויש לעשות הכל כדי לאחדה ולהחיל ריבונותנו בכל שטחה.

ביומני, מיד לאחר כיבוש העיר, כתבתי הדברים הבאים:

(קצת על האישים המוזכרים כאן: מ. שפירא - הוא חיים משה שפירא, שר הפנים דאז, מראשי המפד"ל; עזר ויצמן - ראש אג"ם בצה"ל; מרדכי הוד - מפקד חיל האוויר)

והנה התמונה שהנציחה מחיקת השלט (צילם מיכה בר-עם):

היו לי עוד כמה רעיונות באותם ימים, אולי מעט מוגזמים, כמו זה שהצעית בישיבת מרכז רפ"י:

 

גם אם זו הייתה הגזמה, הרי שכל כוונתי הייתה סמלית, ויתכן שטוב הדבר שלא התממשו, בעצת טדי הנבון:

אני כבר לא איתכם מאז שנת 1973 ולא זכיתי לראות בעיני את ירושלים המאוחדת ממש – אתם ודאי נהנים מאיחוד העיר יום יום, האין זה כך?

ואתם ואתן, גם אם נדמה שיש לכם רעיונות מוגזמים או מופרכים - תעזו, תתמידו, תצליחו.