"אני הצעתי כי למען איחוד ירושלים יש להרוס את החומה...": לרגל 50 שנה לכיבוש ירושלים

מי שקרא דברי אחרי מלחמת ששת הימים או ראה הסרט החדש בכיכובי, יודע שלא חשבתי שיש לקדש את שטחי ארץ ישראל ושכדאי לשאת ולתת עליהם תמורת שקט מצד שכנינו. אולם, על ירושלים חשבתי שכלל אין לוותר ויש לעשות הכל כדי לאחדה ולהחיל ריבונותנו בכל שטחה.

ביומני, מיד לאחר כיבוש העיר, כתבתי הדברים הבאים:

(קצת על האישים המוזכרים כאן: מ. שפירא - הוא חיים משה שפירא, שר הפנים דאז, מראשי המפד"ל; עזר ויצמן - ראש אג"ם בצה"ל; מרדכי הוד - מפקד חיל האוויר)

והנה התמונה שהנציחה מחיקת השלט (צילם מיכה בר-עם):

היו לי עוד כמה רעיונות באותם ימים, אולי מעט מוגזמים, כמו זה שהצעית בישיבת מרכז רפ"י:

 

גם אם זו הייתה הגזמה, הרי שכל כוונתי הייתה סמלית, ויתכן שטוב הדבר שלא התממשו, בעצת טדי הנבון:

אני כבר לא איתכם מאז שנת 1973 ולא זכיתי לראות בעיני את ירושלים המאוחדת ממש – אתם ודאי נהנים מאיחוד העיר יום יום, האין זה כך?

ואתם ואתן, גם אם נדמה שיש לכם רעיונות מוגזמים או מופרכים - תעזו, תתמידו, תצליחו. 

 

המלחמה לא תמה: אחרי מלחמת ששת הימים

יומני אינו סוד כבר מזמן. ודאי מכירים אתם יומני מה"א באייר תש"ח, שם כתבתי:"בארץ צהלה ושמחה עמוקה. ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 לנובמבר".
ניחנתי ביכולת להעריך העתיד המדיני, אולם, שלא בטובתי, אני רואה גם את השלילי בעתיד זה. בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, שכעת אתם מציינים לה 49 שנים, שמחתי כמו העם והתרגשתי במיוחד עם שחרור ירושלים. הלא בירושלים ראיתי מרכז הכובד של האומה כבר בימי מלחמת העצמאות. אולם, לצד שמחת הנצחון, הערכתי שלא הייתה זו המלחמה האחרונה. ביומני מיום 9.7.1967, כתבתי הדברים הבאים:








אכן, חששותיי התממשו כאשר מלחמת יום הכיפורים הכתה בנו כשש שנים מאוחר יותר. לו רק טעיתי בהערכה זו...