יום רביעי, 30 באוגוסט 2017

"אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה": לרגל פתיחת שנת הלימודים



אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו ולכן ראוי שאפרוש מעט ממחשבותיי על החינוך בישראל.
בשנת 1953 חוקקנו חוק החינוך הממלכתי, שהוא לטעמי, אחד משני החוקים הראשונים במלכות, המגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל, לצד חוק השבות. בסעיף 2 בחוק החינוך הממלכתי פרטנו מטרות החינוך בישראל. החשוב בחוק הוא כי


"המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז חפץ זה.


המדינה קבעה שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבר הפנימי שלה" (מתוך דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים, 17.10.1954).


מטרות החינוך המוגדרות בחוק השתנו מעט לאורך השנים ולכן אסיים דברי במלים שנכונות תמיד ונמצאות לפני כל מטרה אחרת של החינוך בישראל:


"חינוך ממלכתי במדינה דמוקרטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן-חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל" (נצח ישראל, 1953).


מורות ומורים, מחנכות ומחנכים – גם בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה:

תעזו, תתמידו, תצליחו.

(תמונה מביקור אצל תלמידים שעלו מתימן בשנת 1950 - דוד אלדן, לע"מ)

יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

על המחירים שבהנהגה: "זהו הלילה הראשון אחרי הרבה שנים, אולי יותר מעשרים שישנתי מבלי לבלוע שני כדורי שינה"


עמידה בראש המחנה עשויה לגבות מחירים מהמנהיג. ברשומה הקודמת קראתם על כך שפעמים רבות הייתי רחוק ממשפחתי. היום אכתוב לכם על נושא שלא רבים מדברים עליו – השינה. מאז התקופה המתוחה שלפני הקמת המדינה השינה לא באה אלי בקלות.

באוגוסט 1947 כתבתי לפולה מכתב מציריך, שם התקיימה ישיבת הוועד הפועל הציוני. הגעתי לשם אחרי מסע מפרך שעבר בקהיר, רומא ואתונה. ושם, בין פגישה לישיבה, כתבתי:

"אחרי אמבטי וסם-שנה שכבתי לישון, וביום שלישי בבוקר קמתי רענן והרצאתי בוועד הפועל על המצב בארץ, על צרכי הבטחון ועל המלחמה בפורשים".

אחרי אותן שנים התקשיתי להרדם בלי כדור שינה או שניים. הנה כאן מיומני מיום 3.9.1954:









אחר כך ניסיתי, לא בהצלחה מרובה להרדם מבלי ליטול כדורים:








בשנת 1963, כידוע לכם, התפטרתי מראשות הממשלה ולא שבתי עוד לתפקיד זה. כשחזרתי לביתי בשדה בוקר, רקמתי לי תכניות מה אעשה בזמן שהתפנה לי. מצאתי הפתק שכתבתי אחרי כשנתיים וגיליתי שלא הצלחתי לעמוד בתכנית, ואולי אף זה מן המחירים ששילמתי על התפקידים שמילאתי:







ואתם, הרוצים לשנות – הקפידו לישון, אך זכרו שלעתים יש מחירים אישיים למעשה החלוצי. תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

"לא בזריקת מרה, לא בקפדנות, אלא בנועם ובתוכחת אהבה כובשת ולא מרגיזה": מעט על הורות


אתם יודעים בוודאי שהייתי מזכיר ההסתדרות ויו"ר הנהלת הסוכנות וגם ראש הממשלה ושר הבטחון. אבל תפקיד אחד בחיי מילאתי בהנאה מרובה, גם אם הוא הציב בפני קשיים גדולים מבכל שאר תפקידיי – אבא. וברשומה זו ארצה לחשוף מעט את החלק הזה בעולמי. אני בוודאי לא יכול להשיא עצה כמומחה להורות, אך אני בהחלט גאה באופן שבו חינכתי בנותיי ובני.

בחורף 1938 שהיתי בלונדון כדי לשאת ולתת עם שלטונות המנדט בענייני היישוב. כרגיל, החלפתי מכתבים על כל בני המשפחה. האמנתי שלהיות אב אין פירושו להפריד בין שאר תפקידיי לתפקיד זה. לרננה בת ה-13 כתבתי הדברים הבאים:







פולה הייתה אמנם זו שהייתה תמיד עם הילדים, אבל גם מרחוק רציתי להנחיל לבנותיי את הדרך להתגבר על המחלוקות ביניהן. אולי גם אתם, כהורים או כאחים, תוכלו למצוא עניין בחלק מהדברים שכתבתי לגאולה בת העשרים:









כאבא, לא האמנתי בהפרדה בין תפקידיי השונים ואף לא הייתה סתירה בין היותי מנהיג מדיני להיותי איש משפחה. אמנם, לא תמיד היה הדבר קל, אבל שמרנו גם מרחוק על קשר הדוק ורציתי שילדיי לא יסתירו דבר ממני, כפי שהשתדלנו גם פולה ואני לעשות.

ולכם אאחל, גם אם הדבר לא קל – תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 17 ביולי 2017

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים": תשובה מאוחרת למכתב


בשנת 1972 מצאתי בין ניירותי מכתב אחד, ללא תאריך. המוען היה תלמיד כיתה י' מחיפה, יובל זילברמן. המכתב מעורר מחשבה והכותב ראוי להערכה על הישירות שבה כתב אלי (לחצו להגדלה):














אמנם, בשנת 1972 כבר לא נשאתי שום תפקיד רשמי במדינה וממילא לא הייתי הכתובת לענות על שאלות בשדה תכניות הלימודים, אבל, כרגיל, יש לי מה לומר בנושא. בראיון שהונצח בסרט "בן-גוריון, אפילוג", אמרתי הדברים הבאים:

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים. אם זה לא נעשה על ידי העם או על ידי חלק מהעם, אי אפשר לעשות את זה".

וטוב ממני, ניסח זאת אחד העם במאמרו המפורסם "משה":

"כשאני שומע את החוקרים מתפּלספים בדבר השפעתם של 'גיבּורי ההיסטוריא' על מהלך החיים של המין האנושי, שהללו אומרים: 'הגיבּורים' הם יוצרי ההיסטוריא, והעם אינו אלא חומר ליצירתם; והללו אומרים: לא, כי העם הוא הכוח המקורי, ו'גיבּוריו' בכל דור הם אך תולדות מחויבות ממצבו של הדור; כשאני שומע את הויכּוּחים האלה, אומר אני לעצמי: כמה עלולים הפילוסופים לעצום עיניהם מֵראות מה שלפניהם ולבקש בדרכים רחוקים את הקרוב להם! והרי הדבר גָלוי, שגיבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה".

אני מקווה שיובל זילברמן יקרא תשובתי המאוחרת ויבוא על סיפוקו.

בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום רביעי, 5 ביולי 2017

"העבודה היא לא צרה, שיש להיפטר ממנה במהירות האפשרית": קצת על קיץ וחופשה


במהלך שנות החמישים, נהגו עובדי משרדי הממשלה לצמצם מעט את שעות עבודתם במהלך הקיץ ולהנהיג שעות קיץ מיוחדות. הנה כך בדיווח של "דבר" ב-12.6.1958:










כשלעצמי, ראיתי שהנהגת שעות הקיץ הרגל נפסד שלא יאה למשרתי הציבור. על כן שמחתי מאד כאשר עובדי משרד הבטחון שבראשו עמדתי החליטו שלא לקבל על עצמם סידור עבודה זה. כתבתי להם דבר תודה והוקרה במכתב קצר:













יתכן שעומס העבודה הכריעני בקיץ הבא. בסוף אותו קיץ יצאנו, פולה ואני, לחופשה שבמהלכה ביקשתי שלא יפריעוני כלל. העיתונים דיווחו, כל אחד בדרכו, על חופשתי. "דבר" כתב באופן נייטרלי למדי, ב"חרות" לא שכחו לתבל במעט לעג, ואילו "מעריב" הגדיל והוסיף פרשנות מפוארת על חופשתי. 

בסיום אותה חופשה, שלחתי מכתב תודה לחברת שהם (שירותי הים) ולצוותי האניות בהן נסעתי לצרפת. אכן, התרגשתי מעצם קיומן של ספינות נוסעים מפוארות כל כך שהן כל-כולן ישראליות:













ואתם, קרואים וקוראות – עבדו, אך זכרו גם לנוח מעת לעת, במיוחד כדי לקרוא ספר או שניים ולהשיב כוחות. תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 3 ביולי 2017

בעקבות סגירת מפעל סוכר בקרית גת: בין מפעל לזיקוק סוכר לתכנית הכלכלית החדשה של 1952

אתמול למדתי על סגירת מפעל לזיקוק סוכר בקרית גת. סגירה של כל מפעל מדאיגה אותי ובמיוחד סגירה של מפעל באזורים המרוחקים שעלינו להפריח. והרי אני מרגיש קשור בכל נפשי לתעשיית הסוכר בארץ.
בראשית שנת 1952 פרסמה הממשלה בראשותי את התכנית הכלכלית החדשה. ישראל סבלה אז ממשק כלכלי לא יעיל ומפערים גדולים במאזן של יבוא ויצוא הסחורות. המשבר לא נבע מניהול קלוקל, אלא להזכירכם המלחמה שתמה זמן לא רב קודם לכן, המצב הבטחוני שגרר הוצאות כבדות וקליטת מאות אלפי עולים בזמן קצר.
בתכנית החדשה רצינו לעודד בעלי הון לרומם התעשייה הישראלית ולהבריא משקנו כדי להביא לעצמאות כלכלית הדרושה כל כך למדינה צעירה. הנה מתוך דברי בכנסת ב-13.2.1952:












ודאי זכרתם שרציתי לכתוב על סוכר ברשומה זו. באותו נאום בכנסת הבטחתי שבתוך שנתיים יוקם בית חרושת לזיקוק סוכר ויהיה צורך בגידול נרחב של סלק סוכר. ראו כתבה מ"על המשמר" ב-1954 שמתארת את התהליך להקמת תעשיית הסוכר בארץ והקשיים בו:






















אמנם, קמה תעשיית סוכר ישראלית. אולם, כמו תעשיות רבות אחרות גם היא לא צלחה את תהפוכות הזמן. אך המשק התייצב וזכינו לעצמאות אשר ייחלנו לה בתחום הכלכלי, גם אם הדבר היה כרוך גם בהגברת הערבויות האמריקאיות ובקבלת כספי השילומים מגרמניה.
קוראים וקוראות, אתם השואפים לעצמאות כלכלית אישית - תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום חמישי, 8 ביוני 2017

"אני הצעתי כי למען איחוד ירושלים יש להרוס את החומה...": לרגל 50 שנה לכיבוש ירושלים


מי שקרא דברי אחרי מלחמת ששת הימים או ראה הסרט החדש בכיכובי, יודע שלא חשבתי שיש לקדש את שטחי ארץ ישראל ושכדאי לשאת ולתת עליהם תמורת שקט מצד שכנינו. אולם, על ירושלים חשבתי שכלל אין לוותר ויש לעשות הכל כדי לאחדה ולהחיל ריבונותנו בכל שטחה.

ביומני, מיד לאחר כיבוש העיר, כתבתי הדברים הבאים:













(קצת על האישים המוזכרים כאן: מ. שפירא - הוא חיים משה שפירא, שר הפנים דאז, מראשי המפד"ל; עזר ויצמן - ראש אג"ם בצה"ל; מרדכי הוד - מפקד חיל האוויר)

והנה התמונה שהנציחה מחיקת השלט (צילם מיכה בר-עם):











היו לי עוד כמה רעיונות באותם ימים, אולי מעט מוגזמים, כמו זה שהצעית בישיבת מרכז רפ"י:
 





גם אם זו הייתה הגזמה, הרי שכל כוונתי הייתה סמלית, ויתכן שטוב הדבר שלא התממשו, בעצת טדי הנבון:












אני כבר לא איתכם מאז שנת 1973 ולא זכיתי לראות בעיני את ירושלים המאוחדת ממש – אתם ודאי נהנים מאיחוד העיר יום יום, האין זה כך?
ואתם ואתן, גם אם נדמה שיש לכם רעיונות מוגזמים או מופרכים - תעזו, תתמידו, תצליחו. 

 

יום שני, 5 ביוני 2017

"גצים נצים\ עבים רבים\ ובלב\ כאב": לרגל שבוע הספר


בחודש מאי בשנת 1926, בעת שירותי כמזכ"ל ההסתדרות, נסעתי לחופשה בצרפת. בתחילה שהיתי בעיירה אנגן ליד פריס, ולאחר מכן בפריס עצמה. השתדלתי לנוח וכרגיל מילאתי מזוודתי בספרים:













במהלך החודש שבו הייתי בצרפת נפגשתי עם כמה עסקנים יהודים, נשאתי כמה הרצאות ואף זכיתי שיפסלו פסל בדמותי:






לקראת סוף החופשה אירע בפריס אירוע יוצא דופן, כאשר שלום שוורצברד התנקש בפטליורה:





על כל פנים, רציתי בעיקר לספר לכם הדבר הבא, לרגל שבוע הספר שיתחיל ממש בקרוב (מסורת שהתחילה, אגב, בשנת 1926): בתחילת יוני יצאתי ממרסיי למסע הארוך בחזרה לארץ ישראל. אחרי מסע מתיש, נחתה האנייה באלכסנדריה ושם חטאתי בכתיבת שיר, דבר שלא הרביתי לעשות בימי. אולי לא תמצאו בו ערך פואטי רב, אך הוא קרוב ללבי:
גצים נצים
עבים רבים
ובלב -
כאב
 
הים נם
הרוח ינוח
ומה פה
ומה כה
יפך הלב
יהום הלב 

רד השמש
אמש
כוכבים
כבים 

הים רגע
היום שוקע
כוכב צף
מדוע נע
מדוע זע
הלבב





(לחצו על התמונה להגדלה)                                                                                                  
ואתם, חביבי, בין אם מפכה בכם נפש פואטית ובין אם לאו – תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 8 במאי 2017

"והיה לי עצוב מאד ביום הנצחון השבוע...": לרגל ציון סיום מלחמת העולם השניה


קוראות וקוראים יקרים
היום מציינים באירופה וברחבי העולם סיום מלחמת העולם השנייה. כשנסתיימה המלחמה שהיתי בלונדון בניסיון לקדם ענייננו המשותף להקמת המדינה. ויצמן ואני דחפנו לקידום תכנית בילטמור. סיום המלחמה היה חשוב וסימל תקופה חדשה שייחלנו לה בכל מאודנו, אך בכלל לא הייתה בו שמחה עבורי. הנה דף מיומני מאותם ימים:














לפולה, שנשארה בארץ, כתבתי כעבור כמה ימים על התכניות להמשך, הנסיעה המתוכננת לאמריקה, הדאגה לעמוס המשרת בצבא הבריטי וכמה ידיעות ממחנה הריכוז דכאו. הפעם מצאתי לנכון לפרסם את מכתבי במלואו ואקווה שיותר משתחשיבו זאת לגנותי, תמצאו בו עניין (לחצו להגדלה):
עם כל הקושי והזוועות שנתבררו עם סיום המלחמה, ידעתי שהמבחן האמיתי והמכריע של תנועתנו נמצא לפתחנו כעת. אתם יודעים, בוודאי, שחרף הקשיים והמכשולים עמדנו במשימה והקמנו המדינה.
וגם אתם, קוראים וקוראות – ודאי הצבתם מטרות גדולות לחייכם וודאי יערמו מכשולים בדרככם, אך בכל זאת: תעזו, תתמידו, תצליחו!








יום ראשון, 9 באפריל 2017

"עלי להיות בחגים עם חברי בשדה בוקר...": לרגל חג הפסח

קוראי היקרים
חג הפסח המתקרב מזכיר שוב אחד הסיפורים החשובים בתולדות עמנו – סיפור יציאת מצרים. בבלוג זה כבר כתבתי על פסח כמה פעמים, אך לא מיותר לשוב ולהזכירו. 
יש חוקרים מודרניים שכופרים ביציאת מצרים משום שאין לה זכר בכתבי מצרים, אבל אין אדם צריך להיות מאמין עיוור או כפוף למסורת הכתובה בשביל להבין שיציאת מצרים היא עובדה היסטורית בלתי-מפוקפקת. דבר שנחרת כה עמוק בהכרת העם, ושהדיו נשמעים כמעט בכל ספרי הנביאים ובכמה מספרי הכתובים – אין ספק שהיה מאורע היסטורי ומאורע מרכזי בתולדותינו.
(מתוך הרצאה בפני אגודת העיתונאים, 12.5.1960, עיונים בתנך עמ' 243).

בעת שבתי בביתי שבשדה-בוקר, הוזמנתי לא אחת לחוג הפסח במקומות שונים. לכולם השיבותי תשובה דומה – אני עורך הסדר בשדה-בוקר עד שסביבותיו יוריקו.
ולמפקפקים מביניכם, אצרף שתי תשובות כאלו – האחת לחברי עין-חרוד איחוד בשנת תשי"ח

והשנייה לחברי כנרת בשנת תשכ"א:

בואו לטייל בפסח בנגב ותראו שאמנם הנגב לא כולו ירוק, אך היישובים פורחים ומשגשגים.
ואסיים, כרגיל בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!  

יום שני, 13 במרץ 2017

"מסופקני אם מסע ההשמצה נגד הצבא ודברי הרכילות אשר סופרו לרבנים מתאימים לצו האמת של התורה והנביאים": על גיוס נשים דתיות



נושא מעמד האישה בחברה שלנו העסיק אותי עוד לפני שהקמנו המדינה. אחרי הקמתה רצינו, אני וחברי, לעגן העניין בחוקי הכנסת. על חוק שיווי זכויות האישה כתבתי בעבר, והיום ארצה לעסוק בנושא אחר אך באותו עניין.
כהיום, גם בשנים הראשונות של המדינה עסקנו בשאלת גיוס הנשים הדתיות לצבא. רבנים ומנהיגים של מפלגות דתיות פנו אלי בנושא והביעו לא אחת הסתייגותם הנחרצת לעניין. הנושא עוגן לבסוף בחוק שירות בטחון (1949), בו קבענו כי בת שתצהיר על היותה דתית ושאינה יכולה מבחינה מצפונית לשרת בצבא, תהיה פטורה משירות צבאי (סעיף 11 ס"ק ד').

בשנת 1951 חזרנו לדון בנושא לאור טענות שבנות רבות מנצלות המצב ומצהירות הצהרה כוזבת כדי לזכות בפטור. ושוב נשמעו טענות הרבנים. תגובה חריפה במיוחד קיבלתי מאת כמה רבנים של אגודת ישראל (8.2.1951?):

כמובן שאני דוחה בשאט נפש את ההתייחסות לטוהר הבנות כאל "רכשונו האחרון".

והנה דברים שהשיבותי אני בדיון בכנסת ב-5.3.1951:

 אלו הדברים כהווייתם ואני בטוח בנכונותם כאז כן היום. אני מאמין שאין להפלות בישראל אדם על רקע השקפתו הדתית ולא נתתי אז יד להפליה כזו. קיבלתי על כך גם הערכתו של הגאון חזון איש. אולם, לא נתתי יד גם להפליה מן הצד השני, כזו שתפטור נשים דתיות מכל פעולה למען החברה והמדינה וחיפשתי את דרך המלך.

ואתם, גם נוכח סערות ודברי בלע: תעזו, תתמידו, תצליחו!