יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

"אני מתנגד שאיזה דבר בארץ יקרא על שמי...": לרגל 43 שנים לפטירתו של בן-גוריון


בנובמבר 1959 קיבלתי מכתב מאת שמעון מחלוף מאשקלון, בו בישר לי שהחליט לקרוא לבנו על שמי, לאחר נצחון מפלגתי בבחירות:
"בשקט ובשלווה אני מרשה לעצמי היום לשבת ולכתוב לך שורות אלה, לאחר נצחונך המזהיר על יריבך. מגיע לך חזק ואמץ 'אל תערוץ ואל תיחת כי עמך האלוקים תמיד'... בחודש ינואר 1959 נולד לי בן וקראתי לו בשם מחלוף בן גוריון. היו הרבה מהשכנים שאמרו מיותר זה מאחר ויש סכויים שבן גוריון ירד מהשלטון ולא כד(א)י לקרוא לו על שם מנהיג שעומד (לאבד) את הכתר...
בהוקרה משפחת מחלוף שמעון
אשקלון"
(לחצו כדי להגדיל)


שמחתי לקרוא על תמיכתו של אדם פשוט מאשקלון, אולם לא רציתי שדברים ובכלל זה אנשים יקראו על שמי. אינני עושה את מעשיי כדי לזכות בפאר ותהילה. השבתי למחלוף הדברים הבאים:
























לאחר ימים אחדים השיב לי מחלוף מכתב ובו הסביר את הבחירה לקרוא בשמי לבנו והבטיח להזמינני לבר המצווה של הילד:




















גם על זאת השיבותי לו, שאיני מאשימו בדבר:
























היטב ידוע לי שלאחר מותי נקרא יותר מדבר אחד על שמי. זו לא הייתה צוואתי ולא הייתה כוונתי כאשר עשיתי את שעשיתי. ולכם, ההולכים בדרכי לא עבור תהילה אאחל:

תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 21 בנובמבר 2016

"כל העולם החופשי מצפה...": אחרי הבחירות בארצות הברית ולרגל יום השנה להירצחו של קנדי


בנובמבר 1960, בחרו האמריקאים את ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאם. לשמחתי, נפגשתי עם קנדי טרם נפגש ומצאתי ידיד אמת לישראל. אמנם קנדי היה הנשיא האמריקאי הצעיר ביותר ולי כבר קראו "הזקן" זמן רב קודם לכן, אך הוא ייצג רעיונות שתמכתי בהם בכל נפשי. בברכתי לנשיא הנבחר כתבתי הדברים הבאים, שנראים נכונים לכל נשיא נבחר, אך במיוחד נכון היה הדבר עבור קנדי:





הוא השיב לי מכתב זה:





ובתרגום כפי שהופיע בעתון "חרות":



כחצי שנה אחרי שפרשתי אני מראשות הממשלה, ב-22.11.1963, נרצח קנדי בעת ביקור בדאלאס, טקסס, לפני שהספיק להגשים את התקוות שתלינו בו אני ועוד רבים. היחסים עם ארצות הברית ידעו עליות ומורדות מאז, אך הקשר האמיץ בין המדינות לא הוטל בספק.
אחלו לנשיא הנבחר איחולים דומים לאלו שאיחלתי אני לקנדי. ואתם, קוראי היקרים,
תעזו, תתמידו, תצליחו! 

יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

"מיניתי החבר שמעון פרס לסגן מנהל משרד הבטחון...", עם פטירתו של שמעון פרס

באחד מימי שנת 1940 נסעתי במכוניתי לחיפה. לנסיעה זו הזמנתי את מזכיר הנוער העובד בן ה-17. הנער היה נרגש ושתק במשך רוב הנסיעה. גם אני שתקתי במשך זמן רב ודיברתי אתו מעט על פועלו של טרוצקי ברוסיה הסובייטית. הוא לא השיב אך ראיתי שדברי הותירו בו רושם. הייתה זו פגישתי הראשונה עם שמעון פרס, שלימים היה לאחד האנשים הקרובים אלי ביותר. והנה כשבגר הנער מיניתיהו לתפקיד במשרד הבטחון. כמוני, גם שמעון לא היה איש צבא, אך הוא למד והכיר היטב הכוח הצבאי.
בשנת 1952 מיניתי את שמעון לסגן מנהל במשרד הבטחון ושם הוא החל את דרכו הפוליטית הענפה. ראו את מכתב המינוי שכתבתי:






















שמעון היה חבר קבוצת אלומות בזמן הזה ולכן ביקשתי הקבוצה להואיל ולשחררו מעבודות המשק לעבודתו הממלכתית:

































בהמשך ראיתי אותו האיש המתאים לקדם מימוש החזון לנגב בהקמת גופי המחקר ומדרשת שדה בוקר:


שמעון ואני הלכנו ביחד דרך ארוכה ומקומו בהיסטוריה של עמנו הוא מקום של כבוד. 
שמעון העז, התמיד והצליח.



יום שני, 26 בספטמבר 2016

"יוכלו התנין והרהב לרודן המצרי...", לרגל כניסת הצוללת "רהב" לשירות מבצעי

שלום רב
בחודשים האחרונים למדתי על הגעתה של צוללת חדשה לשירות חיל הים, הצוללת "רהב". ידוע לי גם שלפני שנים מעטות התקבלה לשירות הצוללת "תנין". הרשו לי, בעיקר הקוראים הצעירים מביניכם, להזכיר שאין זו הפעם הראשונה שמתקבלות לשירות חיל הים הצוללות רהב ותנין. בשנת 1958 רכשנו שתי צוללות מצבא בריטניה והכשרנו אותן לשירות בצה"ל. עד שהתפרסמה הידיעה באופן רשמי, ריחפו שמועות בדבר רכישת הצוללות. עיתון "חרות" ניצל הזדמנות זו לנגח אותי, אך אין אני רואה בכך אלא זוטא (חרות, 29.12.1958):
















החשוב הוא שהבאנו הצוללות וחיזקנו בטחוננו הצבאי. בטקס קבלת הצוללת "רהב" לא יכולתי להשתתף, אך שלחתי אגרת ברכה, אותה תוכלו לקרוא בקישור הזה.
 שיח ציבורי התחולל לא רק על ערכן הבטחוני של הצוללות החדשות אלא אף על שמותיהן. מובן, ששמחתי על השמות הקושרים את עתידנו עם שורשינו מימי התנ"ך – הלא "תנין" ו"רהב" היו יצורים ימיים אימתניים שהוזכרו בתנ"ך. הנה כאן מכתב ששלחתי לאזרח שרצה לערער על השמות:


את  המאמר מן התלמוד על פירוש השם רהב הוריתי לקבוע על סיפון הצוללת, כפי שקראתם בוודאי ב"דבר" ב-12.11.1958.

ואסיים בברכה לרגל השנה החדשה:

תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

"30.08.1920: בצהרים נמול בני וקורא שמו עמוס": על נביאי שקר ונביאי אמת, לרגל יום הולדת בני

בסוף אוגוסט של שנת 1920 נולד בני עמוס, אח קטן לגאולה. הייתי עסוק מאד באותם ימים וכתבתי על כך בקצרה ביומני:

































קראתי לבני הוא בשמו של אחד מנביאי האמת של עם ישראל. אני, שפעלתי למען כינון חברת מופת בישראל, ראיתי בנביאי ישראל מצפן מוסרי לעמנו, והדבר מודגש גם במגילת העצמאות. נביאי השקר אולי לא פסקו עד היום. זוהי מלאכה קלה; אולם נבואת האמת והצדק הייתה מיוחדת לישראל והטביעה חותמה במידה לא מעטה על חלק גדול מן המין האנושי והייתה בעיקר מפעלם של נביאי-הכתב, מימי עמוס מתקוע ועד ירמיהו מענתות. 
בהרצאה שנתתי בחוג התנ"ך במדרשת שדה-בוקר ב-8.10.1968, אמרתי הדברים הבאים:









אני מאמין שעלינו לשמוע קול הנביאים ולכן עלינו להיות עם סגולה. לשם כך דרושה לנו ממשלת סגולה, כזו שתעורר כבוד ואמון ביהדות ובטובי עמי העולם. זהו, לדעתי, מוסר ההשכל של התנ"ך ושל ההיסטוריה היהודית מימי-קדם ועד ימינו אנו.

נ.ב.
אם תבואו בימים אלו לצריפי שבנגב, תוכלו לראות התערוכה החדשה ובה תמונות לא רגילות שלי. חלקן תוכלו לראות בקישור הזה

ואסיים דברי, שוב, בדברי הברכה בה ברכתי מקימי יטבתה: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

"בלי קישוט דיפלומטי...": לרגל האולימפיאדה הקרבה

קוראים נכבדים
בשנת 1952 יצאה משלחת ראשונה לייצג המדינה באולימפיאדה. שמחתי עם יציאת המשלחת הענפה, בת 30 ספורטאים, ויצאתי לברכה עם תחילת מסעה להלסינקי. להנאתכם, אצרף תמונה מהטקס הצנוע:
צילום: פריץ כהן, לע"מ
עם חזרת המשלחת החלו שמועות לא נעימות בדבר התנהגות ספורטאינו. לידי נמסר דיווח חריף במיוחד:

הוריתי להקים ועדת חקירה בנושא הישגי המשלחת והתנהגות הספורטאים. הוועדה גילתה, אמנם, ליקויים אחדים בהכנות המשלחת, אולם ציינה כי התנהגות הספורטאים הייתה טובה למעט מקרים בודדים. אני סמוך ובטוח כי מסקנות הוועדה ייושמו ובעתיד משלחות ישראל לאולימפיאדה יזכו להישגים לא מבוטלים. כאן תוכלו לקרוא בעצמכם הדו"ח שנמסר לי.

ואחתום דברי בברכה בה ברכתי מקימי יטבתה: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 6 ביוני 2016

המלחמה לא תמה: אחרי מלחמת ששת הימים

יומני אינו סוד כבר מזמן. ודאי מכירים אתם יומני מה"א באייר תש"ח, שם כתבתי:"בארץ צהלה ושמחה עמוקה. ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 לנובמבר".
ניחנתי ביכולת להעריך העתיד המדיני, אולם, שלא בטובתי, אני רואה גם את השלילי בעתיד זה. בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, שכעת אתם מציינים לה 49 שנים, שמחתי כמו העם והתרגשתי במיוחד עם שחרור ירושלים. הלא בירושלים ראיתי מרכז הכובד של האומה כבר בימי מלחמת העצמאות. אולם, לצד שמחת הנצחון, הערכתי שלא הייתה זו המלחמה האחרונה. ביומני מיום 9.7.1967, כתבתי הדברים הבאים:








אכן, חששותיי התממשו כאשר מלחמת יום הכיפורים הכתה בנו כשש שנים מאוחר יותר. לו רק טעיתי בהערכה זו...