יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

"מיניתי החבר שמעון פרס לסגן מנהל משרד הבטחון...", עם פטירתו של שמעון פרס

באחד מימי שנת 1940 נסעתי במכוניתי לחיפה. לנסיעה זו הזמנתי את מזכיר הנוער העובד בן ה-17. הנער היה נרגש ושתק במשך רוב הנסיעה. גם אני שתקתי במשך זמן רב ודיברתי אתו מעט על פועלו של טרוצקי ברוסיה הסובייטית. הוא לא השיב אך ראיתי שדברי הותירו בו רושם. הייתה זו פגישתי הראשונה עם שמעון פרס, שלימים היה לאחד האנשים הקרובים אלי ביותר. והנה כשבגר הנער מיניתיהו לתפקיד במשרד הבטחון. כמוני, גם שמעון לא היה איש צבא, אך הוא למד והכיר היטב הכוח הצבאי.
בשנת 1952 מיניתי את שמעון לסגן מנהל במשרד הבטחון ושם הוא החל את דרכו הפוליטית הענפה. ראו את מכתב המינוי שכתבתי:






















שמעון היה חבר קבוצת אלומות בזמן הזה ולכן ביקשתי הקבוצה להואיל ולשחררו מעבודות המשק לעבודתו הממלכתית:

































בהמשך ראיתי אותו האיש המתאים לקדם מימוש החזון לנגב בהקמת גופי המחקר ומדרשת שדה בוקר:


שמעון ואני הלכנו ביחד דרך ארוכה ומקומו בהיסטוריה של עמנו הוא מקום של כבוד. 
שמעון העז, התמיד והצליח.



יום שני, 26 בספטמבר 2016

"יוכלו התנין והרהב לרודן המצרי...", לרגל כניסת הצוללת "רהב" לשירות מבצעי

שלום רב
בחודשים האחרונים למדתי על הגעתה של צוללת חדשה לשירות חיל הים, הצוללת "רהב". ידוע לי גם שלפני שנים מעטות התקבלה לשירות הצוללת "תנין". הרשו לי, בעיקר הקוראים הצעירים מביניכם, להזכיר שאין זו הפעם הראשונה שמתקבלות לשירות חיל הים הצוללות רהב ותנין. בשנת 1958 רכשנו שתי צוללות מצבא בריטניה והכשרנו אותן לשירות בצה"ל. עד שהתפרסמה הידיעה באופן רשמי, ריחפו שמועות בדבר רכישת הצוללות. עיתון "חרות" ניצל הזדמנות זו לנגח אותי, אך אין אני רואה בכך אלא זוטא (חרות, 29.12.1958):
















החשוב הוא שהבאנו הצוללות וחיזקנו בטחוננו הצבאי. בטקס קבלת הצוללת "רהב" לא יכולתי להשתתף, אך שלחתי אגרת ברכה, אותה תוכלו לקרוא בקישור הזה.
 שיח ציבורי התחולל לא רק על ערכן הבטחוני של הצוללות החדשות אלא אף על שמותיהן. מובן, ששמחתי על השמות הקושרים את עתידנו עם שורשינו מימי התנ"ך – הלא "תנין" ו"רהב" היו יצורים ימיים אימתניים שהוזכרו בתנ"ך. הנה כאן מכתב ששלחתי לאזרח שרצה לערער על השמות:


את  המאמר מן התלמוד על פירוש השם רהב הוריתי לקבוע על סיפון הצוללת, כפי שקראתם בוודאי ב"דבר" ב-12.11.1958.

ואסיים בברכה לרגל השנה החדשה:

תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

"30.08.1920: בצהרים נמול בני וקורא שמו עמוס": על נביאי שקר ונביאי אמת, לרגל יום הולדת בני

בסוף אוגוסט של שנת 1920 נולד בני עמוס, אח קטן לגאולה. הייתי עסוק מאד באותם ימים וכתבתי על כך בקצרה ביומני:

































קראתי לבני הוא בשמו של אחד מנביאי האמת של עם ישראל. אני, שפעלתי למען כינון חברת מופת בישראל, ראיתי בנביאי ישראל מצפן מוסרי לעמנו, והדבר מודגש גם במגילת העצמאות. נביאי השקר אולי לא פסקו עד היום. זוהי מלאכה קלה; אולם נבואת האמת והצדק הייתה מיוחדת לישראל והטביעה חותמה במידה לא מעטה על חלק גדול מן המין האנושי והייתה בעיקר מפעלם של נביאי-הכתב, מימי עמוס מתקוע ועד ירמיהו מענתות. 
בהרצאה שנתתי בחוג התנ"ך במדרשת שדה-בוקר ב-8.10.1968, אמרתי הדברים הבאים:









אני מאמין שעלינו לשמוע קול הנביאים ולכן עלינו להיות עם סגולה. לשם כך דרושה לנו ממשלת סגולה, כזו שתעורר כבוד ואמון ביהדות ובטובי עמי העולם. זהו, לדעתי, מוסר ההשכל של התנ"ך ושל ההיסטוריה היהודית מימי-קדם ועד ימינו אנו.

נ.ב.
אם תבואו בימים אלו לצריפי שבנגב, תוכלו לראות התערוכה החדשה ובה תמונות לא רגילות שלי. חלקן תוכלו לראות בקישור הזה

ואסיים דברי, שוב, בדברי הברכה בה ברכתי מקימי יטבתה: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

"בלי קישוט דיפלומטי...": לרגל האולימפיאדה הקרבה

קוראים נכבדים
בשנת 1952 יצאה משלחת ראשונה לייצג המדינה באולימפיאדה. שמחתי עם יציאת המשלחת הענפה, בת 30 ספורטאים, ויצאתי לברכה עם תחילת מסעה להלסינקי. להנאתכם, אצרף תמונה מהטקס הצנוע:
צילום: פריץ כהן, לע"מ
עם חזרת המשלחת החלו שמועות לא נעימות בדבר התנהגות ספורטאינו. לידי נמסר דיווח חריף במיוחד:

הוריתי להקים ועדת חקירה בנושא הישגי המשלחת והתנהגות הספורטאים. הוועדה גילתה, אמנם, ליקויים אחדים בהכנות המשלחת, אולם ציינה כי התנהגות הספורטאים הייתה טובה למעט מקרים בודדים. אני סמוך ובטוח כי מסקנות הוועדה ייושמו ובעתיד משלחות ישראל לאולימפיאדה יזכו להישגים לא מבוטלים. כאן תוכלו לקרוא בעצמכם הדו"ח שנמסר לי.

ואחתום דברי בברכה בה ברכתי מקימי יטבתה: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 6 ביוני 2016

המלחמה לא תמה: אחרי מלחמת ששת הימים

יומני אינו סוד כבר מזמן. ודאי מכירים אתם יומני מה"א באייר תש"ח, שם כתבתי:"בארץ צהלה ושמחה עמוקה. ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 לנובמבר".
ניחנתי ביכולת להעריך העתיד המדיני, אולם, שלא בטובתי, אני רואה גם את השלילי בעתיד זה. בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, שכעת אתם מציינים לה 49 שנים, שמחתי כמו העם והתרגשתי במיוחד עם שחרור ירושלים. הלא בירושלים ראיתי מרכז הכובד של האומה כבר בימי מלחמת העצמאות. אולם, לצד שמחת הנצחון, הערכתי שלא הייתה זו המלחמה האחרונה. ביומני מיום 9.7.1967, כתבתי הדברים הבאים:








אכן, חששותיי התממשו כאשר מלחמת יום הכיפורים הכתה בנו כשש שנים מאוחר יותר. לו רק טעיתי בהערכה זו...


יום חמישי, 19 במאי 2016

על מפקדים, חינוך וממלכתיות - בעקבות דבריו של האלוף (במיל.) צ'ייני

שלום לקוראי הנאמנים
הבוקר האזנתי לרדיו, כהרגלי מעת לעת. שמעתי דבריו של קצין בכיר (במיל.) לקראת מינוי שר הבטחון החדש: "האיש עם ניסיון רב, פוליטי ומדיני. דווקא אני חושב שיש מקום לתת לו צ'אנס. במדינת ישראל שר הביטחון הוא זה שקובע אם ממוטטים את חמאס או לא? הוא בסה"כ מפקח על הצבא מטעם הממשלה".
כמובן של רישא לא אתווכח איתו - הלא גם אני נתמניתי לשר הבטחון ללא רקע צבאי עשיר. אך הסיפא הזכירה לי ימי ראשית המדינה, כאשר עיצבנו דמותו של הצבא. ב-1949 כתבתי כך:













והרי זהו אחד מביטוייו המובהקים של עקרון הממלכתיות, עליו הקפדתי בשבתי בשלטון. כמובן, אין משמעות הכפיפות של צה"ל שיתוק המפקדים. כוחנו הצבאי שואב מן המשמעת ומן היזמה, שלובות זו בזו. לצבאנו תפקיד מחנך ועל המפקד לשאת בעול זה. גם על כך כתבתי ב-1949: 













לסיום ארצה לברך העם לרגל ס"ח שנות עצמאות. גם בשנה הקרובה נזכור כי עצמאות מעניקה לא רק זכויות, אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה. 

יום ראשון, 17 באפריל 2016

פסח תר"עה (1915) - יציאת ירושלם

היום ברצוני להפליג יותר ממאה שנים אחורה. פסח מתקרב ואני נזכר בחג פסח מוזר אחד בשנת תרע"ה (1915). מספר שנים קודם לכן, הבשיל בי ובחרי רעיון ההתעתמנות – הצטרפות מרצון לאימפריה העות'מנית. אף נסעתי עם ידידי יצחק בן-צבי לקושטא, שם למדנו שנינו משפטים. המלחמה הגדולה עוררה עמה תקווה גדולה עבור מפעלנו בארץ ישראל. בן-צבי ואני עמלנו על הקמת גדוד עברי בצבא העות'מני, אלא שהמהלך לא צלח. יותר משרצו העות'מנים בעזרתנו, הם חששו מהפעליות הציונית שלנו וגרשו אותי עם כמה משותפיי מארץ ישראל. בסופו של דבר הגעתי לאמריקה, אך התחנה הראשונה במסע הייתה מצרים:




















לחג פסח יש משמעות היסטורית עמוקה עבור עמנו ועבור תנועתנו. כבר כתבתי דבר משמעות פסח בבלוג הזה.

חג חירות שמח.