יום ראשון, 19 בפברואר 2017

דברים לרגל עשור למעריב, 14.2.1958: "עתון יש ביכלתו לעצב במידה מסוימת דעת הקהל..."


השבוע לפני 69 שנים נוסד עתון מעריב. בחג העשור למעריב, ביקש אותי עורך העתון לתרום מפרי עטי וכן עשיתי בחפץ לב. הנה כמה דברים שכתבתי אז על העתונות ותפקידיה, שאולי קוראי ימצאו מעניינים גם היום, בעידן הפוסט-אמת והחדשות המזויפות (לחצו להגדלת התמונה):






ואם עתונות ביקורתית היא מסימני הדמוקרטיה, הרי לכם כתבה ממעריב באותה שנה, שבה לא חסכו ממני ביקורת, דווקא על ענין יחסי לחופש העתונות. גם אני לא אחסוך מכם, קוראי הנאמנים, את עובדת היותי מושא לביקורת - הקליקו כאן לקריאת הכתבה במעריב.


ולכם, קוראים חרוצים, אאחל כפי שאיחלתי לבני ובנות יטבתה:
תעזו, תתמידו, תצליחו!







יום ראשון, 29 בינואר 2017

"לא מצאתי בשום ספר האהבה שנתגלתה לי בחיי פולה": 49 שנים אחרי מות פולה

ב-29.1.1968 מתה פולה.
את פולה פגשתי בעת גלותי בניו-יורק בשנת 1915. נישאנו ב-1917 והבאנו שלושה ילדים לעולם. היא ליוותה אותי גם כשזה לא היה קל ולעתים קרובות ביטלה את רצונותיה הפרטיים לטובת התמיכה בי ובמפעלנו הלאומי.
בשנת תשי"ז הקדשתי לה את אסופת דברי, "חזון ודרך" ה':
 
ההתלבטות היכן תיקבר פולה הייתה בעצם ההתלבטות לגבי מקום קברי שלי. לעמוס, בני, וליהושע כהן, ידידי בשדה-בוקר, הראיתי את המקום - שלוחה היורדת לנחל צין וצופה על הבקעה והמצוק. הם ניסו להניא אותי מבחירה זו, אך התעקשתי שזה יהיה המקום. את עמוס שאלתי: "תגיד עמוס, מי ישכב פה? אני או אתה?". המקום נבחר והוכן לקבורה.

בקיץ של אותה שנה החלפתי מכתבים עם הסופר חיים הזז. בסיומו של אחד המכתבים כתבתי לו הדברים הבאים (לחצו להגדלת התמונה):
קוראי היקרים, גם ברגעים קשים בחיים: תעזו, תתמידו, תצליחו!


ואם תרצו ללמוד עוד מעט על פולה ועל יחסי אליה, בקרוב תוכלו לצפות בסרט "בן-גוריון, אפילוג" של הבמאי יריב מוזר (אנחנו מופיעים שם אפילו בצבע).

יום חמישי, 19 בינואר 2017

לרגל יום הלשון העברית: "...אחד מעמודי התווך עליו נשען הבית השלישי בבניינו"


קוראי היקרים
היום תציינו ודאי את יום הלשון העברית, הוא גם יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה. אני לא הייתי הראשון לזהות את הקשר בין פעילות ציונית לבין חידוש השפה העברית, אך פעלתי בשדה זה עוד בהיותי נער בן 14 בעיירתי פלונסק:


הקרב הפרטי שלי על הנחלת השפה העברית היה גם לעניין לאומי. המאמץ הזה נטל ד"ר בן-יהודה על כתפיו והערכתי הרבה נתונה למורות ולמורים אשר הנחילו השפה לפעוטות. הנה כאן דברים שנשאתי בכנס היובל להסתדרות המורים, ביום ה' באלול תשי"ג:
"אליעזר בן-יהודה איש ירושלים וחבריו המעטים הגו רעיון אוטופיסטי זה וגם הפעילו אותו בחייהם הפרטיים - עוד לפני קום הסתדרותכם. אבל בלי המחנך העברי, בלי מלאכתו הנאמנה והיוצרת של המורה ושל הגננת, לא היה רעיון זה יוצא מגדר הזיה ונסיון של יחידים, ולא היה נהפך לנחלת העם. הלשון העברית שכאילו נתאלמה מאז הלכנו בגולה ונחנטה בספרים דוממים - הושב לה כוח הדיבור וכשרון הצמיחה על ידי המורה העברי במפעלו החינוכי המבורך, אשר שם אותה בפי תינוקות וילדים, ועל ידי כך - גם בפי העם. זה היה אחד ממעשי בראשית המופלאים אשר הכשירו תקומת ישראל בימינו, ואחד מעמודי התווך עליו נשען הבית השלישי בבנינו"

עבודתם של רבים ואני ביניהם, הפכה החזון הגדול למציאות. וגם אתם, קוראי הנאמנים -
תעזו, תתמידו, תצליחו!


יום ראשון, 1 בינואר 2017

שנה אזרחית חדשה: "מי יתן ולתינוק תהיה תמונת אמת חיה של אביו הבלתי-נשכח..."



לקראת תחילת שנת 1945 שלחתי מברק ללורנה וינגייט, אלמנתו הטרייה של הידיד אורד וינגייט. היא ילדה את בנם הבכור והיחיד מעט אחרי נפילתו של אורד, וקראה לו אורד ג'ונתן. וכך הברקתי לה:

"איחולי הכנים לשנה חדשה ושמחה לך ולאורד הצעיר. אלפים מחבריו של אורד ברחבי העולם זוכרים אותך בחיבה עמוקה. מי יתן ולתינוק תהיה תמונת אמת חיה של אביו הבלתי-נשכח.

דוד בן-גוריון"

הנה המברק המקורי באנגלית (לחצו להגדלה):


לאלו מכם שאולי לא זוכרים מיהו אורד וינגייט ומה תרומתו לעמנו – אל תשבו בטל: למדו וקראו אודותיו. וכדי להתחיל צרפתי קטע מדברי בעתון "דבר" עם הגיע הידיעה על מותו בתאונת מטוס מצערת בהודו (לחצו להגדלה):


ולכם, קוראי הטובים, אאחל גם בשנה זו: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

"אני מתנגד שאיזה דבר בארץ יקרא על שמי...": לרגל 43 שנים לפטירתו של בן-גוריון


בנובמבר 1959 קיבלתי מכתב מאת שמעון מחלוף מאשקלון, בו בישר לי שהחליט לקרוא לבנו על שמי, לאחר נצחון מפלגתי בבחירות:
"בשקט ובשלווה אני מרשה לעצמי היום לשבת ולכתוב לך שורות אלה, לאחר נצחונך המזהיר על יריבך. מגיע לך חזק ואמץ 'אל תערוץ ואל תיחת כי עמך האלוקים תמיד'... בחודש ינואר 1959 נולד לי בן וקראתי לו בשם מחלוף בן גוריון. היו הרבה מהשכנים שאמרו מיותר זה מאחר ויש סכויים שבן גוריון ירד מהשלטון ולא כד(א)י לקרוא לו על שם מנהיג שעומד (לאבד) את הכתר...
בהוקרה משפחת מחלוף שמעון
אשקלון"
(לחצו כדי להגדיל)


שמחתי לקרוא על תמיכתו של אדם פשוט מאשקלון, אולם לא רציתי שדברים ובכלל זה אנשים יקראו על שמי. אינני עושה את מעשיי כדי לזכות בפאר ותהילה. השבתי למחלוף הדברים הבאים:
























לאחר ימים אחדים השיב לי מחלוף מכתב ובו הסביר את הבחירה לקרוא בשמי לבנו והבטיח להזמינני לבר המצווה של הילד:




















גם על זאת השיבותי לו, שאיני מאשימו בדבר:
























היטב ידוע לי שלאחר מותי נקרא יותר מדבר אחד על שמי. זו לא הייתה צוואתי ולא הייתה כוונתי כאשר עשיתי את שעשיתי. ולכם, ההולכים בדרכי לא עבור תהילה אאחל:

תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 21 בנובמבר 2016

"כל העולם החופשי מצפה...": אחרי הבחירות בארצות הברית ולרגל יום השנה להירצחו של קנדי


בנובמבר 1960, בחרו האמריקאים את ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאם. לשמחתי, נפגשתי עם קנדי טרם נפגש ומצאתי ידיד אמת לישראל. אמנם קנדי היה הנשיא האמריקאי הצעיר ביותר ולי כבר קראו "הזקן" זמן רב קודם לכן, אך הוא ייצג רעיונות שתמכתי בהם בכל נפשי. בברכתי לנשיא הנבחר כתבתי הדברים הבאים, שנראים נכונים לכל נשיא נבחר, אך במיוחד נכון היה הדבר עבור קנדי:





הוא השיב לי מכתב זה:





ובתרגום כפי שהופיע בעתון "חרות":



כחצי שנה אחרי שפרשתי אני מראשות הממשלה, ב-22.11.1963, נרצח קנדי בעת ביקור בדאלאס, טקסס, לפני שהספיק להגשים את התקוות שתלינו בו אני ועוד רבים. היחסים עם ארצות הברית ידעו עליות ומורדות מאז, אך הקשר האמיץ בין המדינות לא הוטל בספק.
אחלו לנשיא הנבחר איחולים דומים לאלו שאיחלתי אני לקנדי. ואתם, קוראי היקרים,
תעזו, תתמידו, תצליחו! 

יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

"מיניתי החבר שמעון פרס לסגן מנהל משרד הבטחון...", עם פטירתו של שמעון פרס

באחד מימי שנת 1940 נסעתי במכוניתי לחיפה. לנסיעה זו הזמנתי את מזכיר הנוער העובד בן ה-17. הנער היה נרגש ושתק במשך רוב הנסיעה. גם אני שתקתי במשך זמן רב ודיברתי אתו מעט על פועלו של טרוצקי ברוסיה הסובייטית. הוא לא השיב אך ראיתי שדברי הותירו בו רושם. הייתה זו פגישתי הראשונה עם שמעון פרס, שלימים היה לאחד האנשים הקרובים אלי ביותר. והנה כשבגר הנער מיניתיהו לתפקיד במשרד הבטחון. כמוני, גם שמעון לא היה איש צבא, אך הוא למד והכיר היטב הכוח הצבאי.
בשנת 1952 מיניתי את שמעון לסגן מנהל במשרד הבטחון ושם הוא החל את דרכו הפוליטית הענפה. ראו את מכתב המינוי שכתבתי:






















שמעון היה חבר קבוצת אלומות בזמן הזה ולכן ביקשתי הקבוצה להואיל ולשחררו מעבודות המשק לעבודתו הממלכתית:

































בהמשך ראיתי אותו האיש המתאים לקדם מימוש החזון לנגב בהקמת גופי המחקר ומדרשת שדה בוקר:


שמעון ואני הלכנו ביחד דרך ארוכה ומקומו בהיסטוריה של עמנו הוא מקום של כבוד. 
שמעון העז, התמיד והצליח.