יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

"נחוצה מחדש עליה שניה, לא מחוץ לארץ אלא מהארץ": לרגל ציון 60 שנה לאזרוח יטבתה ב-23.12.1957


ב-23.12.1957 עשיתי הדרך מתל-אביב לדרום הערבה. טסתי לאילת ומשם נסעתי ליטבתה, שם קיימו צעירי יטבתה טקס לציון הפיכתם מהאחזות נח"ל לקיבוץ מן המניין. כיבוש השממה היה למשימה החשובה של נוער המדינה ויטבתה הייתה אבן דרך בהגשמת חזון זה. הטקס נקבע בתחילה לאוקטובר באותה שנה, אלא שלצערי, רימון שהושלך בכנסת פצע אותי ולא איפשר לי להשתתף בטקס. בני המשק נאותו לדחותו.

הדברים שנשאתי שם נזכרים עד היום בתולדות הקיבוץ, אם כי לא בהכרח מהסיבות הנכונות. לדעתי, חלק מחברי הקיבוץ חשים עלבון עד היום מתמצית הדברים שהסתכמו בשני משפטים:


גם ב"מעריב" לעגו על חשבון הנאום הקצר:

אני, על כל פנים, התכוונתי לכל מילה שנאמרה. וממילא נשאתי נאום ארוך בטקס של איחוד הקבוצות והקיבוצים שנערך בתל-יוסף ב-20.10 באותה שנה, בו התקבלה יטבתה לתנועה. שם אמרתי הדברים הבאים:


והיום נכון הדבר כמו לפני 60 שנה, בשינוי קטן – את התנופה החלוצית יש לרתום לא רק ליישוב אלא לבנייתה של חברת המופת שעליה אנו אמונים ולהדברת השממה הממשית והרוחנית.

וגם אתם ואתן, קוראי – תעזו, תתמידו, תצליחו!
תמונה מביקורי ביטבתה ב-1957


יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

"ירושלים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי-נפרד ממדינת ישראל": לרגל ההכרזה על ירושלים כבירת מדינת ישראל, 5.12.1949


ב-22.11.1949, במהלך דיונים רבים באו"ם בדבר מעמדה של ירושלים, הציעו האוסטרלים במפתיע לקבוע כי ירושלים תהיה נתונה לשליטה בין-לאומית. לשר החוץ, שרת, כתבתי אז שאם נעמוד בפני הברירה לצאת מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם.

בעוד האו"ם דן בהצעה האוסטרלית, החלטנו להקדים תרופה למכה ולהכריז על ירושלים כבירתנו הנצחית. אם תרצו לקרוא נימוקי ועמדתי מול ההצעה האוסטרלית באו"ם, תוכלו ללחוץ על הקישור הזה. בין השאר אמרתי שם כי
"אנו רואים חובה להצהיר, שירוש­לים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי-­נפרד ממדינת­ ישראל – כשם שהיא חלק בלתי­-נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב ­לבה של מדינת ­ישראל. אנו גאים על כך, שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צרכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו״ם להבטיח סידורים אלה".

ההודעה שלי בכנסת הפתיעה את הסיעות השונות, אך התקבלה כמובן ללא קושי. במיוחד הופתעו יריבותי הפוליטיות, מפ"מ משמאל ו"חירות" מימין, שרצו להשתמש בירושלים כדי לנגח הממשלה בראשותי. ועל וילנר, נציג מק"י לא אכביר במילים. תוכלו לקרוא על כך ביומני מאותו היום:









 



ההצעה האוסטרלית התקבלה כמה ימים אחר כך וקיבלה את הסימן 303 (IV). מעמדה הבין-לאומי של ירושלים כבירת ישראל לא הוכרע גם לאחר מותי. החלטה 181 מכ"ט בנובמבר קבעה את ירושלים במעמד בין-לאומי אך קבעה גם תוקף למעמד זה. באין החלטה אחרת, החליטה כנסת ישראל ב-1980 לקבע בחוק את מעמדה של ירושלים.

כידוע, היום צפוי נשיא ארה"ב להודיע על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ובכך להכיר מעשית במעמדה כבירה. אם הייתם שואלים לדעתי, הרי שהבעתי אותה כבר בספרי "מדינת ישראל המחודשת". שם (עמ' 403-404) כתבתי בקצרה על גורל הצעה שהצענו אנו באו"ם, על הכרה בירושלים כבירה:
"כשנתקבלה טלגרמה ממשלחתנו באו"ם שהצעתנו בדבר ירושלים יש לה סיכוי של קול אחד בלבד, הקול של משלחת ישראל, טילגרף ראש הממשלה חזרה שלדעתו מספיק הקול האחד במקרה זה".
במקרה זה אין, לטעמי, משמעות גדולה להכרה של מי מאומות העולם, אלא רק למעשינו אנו.

תעזו, תתמידו ותצליחו!

יום שני, 27 בנובמבר 2017

על חילול שבת בארץ ישראל: "אילו הייתה לנו מדינה – הייתה המדינה גוזרת על כך"


באוגוסט 1935 נערך בעיר לוצרן שבשוויץ הקונגרס הי"ט של תנועתנו. זה היה קונגרס מעניין מאד בעיקר מכיוון שהרביזיוניסטים נעדרו ממנו בפעם הראשונה ולמעשה הקימו הסתדרות ציונית חדשה.

אולם לא בזה רציתי לדבר. באותו קונגרס דרשו נציגי המזרחי שהקונגרס יקבל החלטה בדבר איסור חילול שבת בפרהסיה בארץ ישראל בידי גופים ציוניים רשמיים או כאלו שנתמכים על ידי התנועה. לא בקלות עברה ההחלטה. אוסישקין, למשל, טען שגאולת האדמה קודמת לקדושת השבת: "פקוח נפש של האומה דוחה שבת". המזרחי איימו בפרישה מהקונגרס. לבסוף, בהנהגתו של ברל כצנלסון, התקבלה ההחלטה. נושא חילול השבת בפרהסיה הוסיף להיות מרכזי גם כשהייתה לנו מדינה צעירה. היום לבטח כבר פתרתם העניין.

רציתי להביא בפניכם היום חלופת מכתבים ביני לבין אנשי קבוצת "בתלם", שישבה אז בנחלת-יהודה ליד ראשון-לציון ועברה מאוחר יותר לעין-גב. פניתי אל אנשי "בתלם" לאחר שנמסר לי שהם מחללים השבת וחופרים באר. הנה תשובתם:




וראו תשובתי למכתבם זה:

ברור לכל, שכדי להתמיד בהגשמת חזון, יש צורך גם במנוחה מעת לעת.
וגם אתם ואתן - האבקו על הגשמת חזון חברת המופת והשתדלו לנוח בשבת. תעזו, תתמידו ותצליחו!

יום שני, 20 בנובמבר 2017

האם היית רוצה לחיות מאה וחמישים שנה? -"בהחלט": לרגל יום בן-גוריון ופטירתה של רות בונדי

ב-23.3.1965, באו לראיין אותי בשדה בוקר העיתונאים רות בונדי ורפאל בשן. רות בונדי נצטיירה בראשי כבחורה "פראית". על המפגש כתבתי מעט ביומני:











הראיון, שעסק בעיקר במדרשת שדה בוקר, התפרסם בדבר השבוע של אותו שבוע. ידוע לי שהשבוע תציינו את יום האזכרה ה-44 למותי. מה שאולי פחות יודעים הוא שהשבוע הלכה לעולמה רות בונדי - עיתונאית, סופרת ומתרגמת. בחרתי להביא בפניכם קטע קצר מהראיון (הראיון המלא בקישור זה):












ב-7.12.1973, כמה ימים אחרי מותי, פרסמה בונדי רשימה ארוכה ב"דבר". גם ממנה בחרתי קטע קצר לרשומה זו (הרשימה המלאה בקישור זה):






















רבים הצטערו כאשר התפטרתי מן הממשלה. בוודאי רבים יותר כאשר נפטרתי. אולם הדרך להגשמת חזון נביאי ישראל וחברת המופת בוודאי לא תלויה בי בלבד, אלא בכל אדם בישראל: תעזו, תתמידו ותצליחו! 




יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

לרגל 100 שנים לקרב על באר שבע: "אין ספק שכבושה של באר שבע הוא פתיחה למאורעות רבי הערך שבהם תלוי עתידה של ארץ מולדתנו"



לפני כמאה שנים, ב-31.10.1917, כבשו כוחות חיל המשלוח המצרי של האימפריה הבריטית את העיר באר שבע מידי הצבא העות'מני. באותו זמן ישבתי בגלותי באמריקה, שם כתבתי והרציתי בעניין ארץ ישראל והתנועה הציונית. אז גם התחלתי, יחד עם חברי יצחק בן-צבי, להגשים את הרעיון להקמת גדוד עברי שייקח חלק במלחמה לצד הצבא הבריטי.

בראשית נובמבר הגיעה הידיעה על כיבוש העיר באר שבע. אני כתבתי מאמר לשבועון של מפלגת "פועלי ציון" באמריקה,  "דער אידישער קעמפפער". המאמר תורגם גם לעברית וראה אור בעיתון "התֹרן", שיצא אף הוא בארצות הברית. הנה קטע מתוך המאמר:


"כשמונה חודשים עברו מזמן שצבאות בריטאניה התקרבו בפעם הראשונה לדרומה של עזה. בפעם ההיא נכזבה תוחלתם של האנגלים לכבוש מהר את הארץ. צבאם לא יכול להתקדם ולהגיע אפילו עד עזה. ולא עוד, אלא שנהדף אחור ונאלץ לשוב עד אל-עריש, בגבולה הדרומי של ארץ ישראל. כחצי שנה אחרי זה כמעט שלא נשמע כלום על-דבר תנועת המחנה על גבול מצרים. נראה היה כאילו נתיאשו האנגלים לגמרי מחדור לארץ-ישראל.

ופתאום באה לפני ימים אחדים הידיעה, שהצבא האנגלי כבש את באר שבע, עיר הגבול הדרומי, ממזרחה של עזה.

מבחינת המלחמה העולמית אין לנצחון זה חשיבות גדולה, וכמעט שלא ישפיע על מהלך-המאורעות בשדות המערכה העיקריים, אלם מבחינת עתידה של ארץ-ישראל הרי זה מאורע גדול רב-הערך, שעומדים אנו בראשית תקופה חדשה בתולדותיה רבות-ההרפתקאות של ארץ מולדתנו...

עוד השעה מוקדמת לחזות עתידותינו ולצפות הקורות מראש, אבל אין ספק שכבושה של באר שבע הוא פתיחה למאורעות רבי הערך שבהם תלוי עתידה של ארץ מולדתנו"
ניו-יורק, כ"א חשון תרע"ח

 

אכן, כיבוש באר שבע היה מאורע אחד שהתחיל רצף של שינויים בארץ-ישראל, שיצרו את התנאים להקמת המדינה. וגם בשנים לאחר הקמת המדינה הייתה באר שבע עיר חשובה במפעלנו ובה הודגמה התעוזה, ההתמדה וההצלחה של מפעל זה.
וגם אתם, קוראים וקוראות - תעזו, תתמידו ותצליחו.

יום רביעי, 30 באוגוסט 2017

"אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה": לרגל פתיחת שנת הלימודים



אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו ולכן ראוי שאפרוש מעט ממחשבותיי על החינוך בישראל.
בשנת 1953 חוקקנו חוק החינוך הממלכתי, שהוא לטעמי, אחד משני החוקים הראשונים במלכות, המגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל, לצד חוק השבות. בסעיף 2 בחוק החינוך הממלכתי פרטנו מטרות החינוך בישראל. החשוב בחוק הוא כי


"המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז חפץ זה.


המדינה קבעה שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבר הפנימי שלה" (מתוך דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים, 17.10.1954).


מטרות החינוך המוגדרות בחוק השתנו מעט לאורך השנים ולכן אסיים דברי במלים שנכונות תמיד ונמצאות לפני כל מטרה אחרת של החינוך בישראל:


"חינוך ממלכתי במדינה דמוקרטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן-חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל" (נצח ישראל, 1953).


מורות ומורים, מחנכות ומחנכים – גם בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה:

תעזו, תתמידו, תצליחו.

(תמונה מביקור אצל תלמידים שעלו מתימן בשנת 1950 - דוד אלדן, לע"מ)

יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

על המחירים שבהנהגה: "זהו הלילה הראשון אחרי הרבה שנים, אולי יותר מעשרים שישנתי מבלי לבלוע שני כדורי שינה"


עמידה בראש המחנה עשויה לגבות מחירים מהמנהיג. ברשומה הקודמת קראתם על כך שפעמים רבות הייתי רחוק ממשפחתי. היום אכתוב לכם על נושא שלא רבים מדברים עליו – השינה. מאז התקופה המתוחה שלפני הקמת המדינה השינה לא באה אלי בקלות.

באוגוסט 1947 כתבתי לפולה מכתב מציריך, שם התקיימה ישיבת הוועד הפועל הציוני. הגעתי לשם אחרי מסע מפרך שעבר בקהיר, רומא ואתונה. ושם, בין פגישה לישיבה, כתבתי:

"אחרי אמבטי וסם-שנה שכבתי לישון, וביום שלישי בבוקר קמתי רענן והרצאתי בוועד הפועל על המצב בארץ, על צרכי הבטחון ועל המלחמה בפורשים".

אחרי אותן שנים התקשיתי להרדם בלי כדור שינה או שניים. הנה כאן מיומני מיום 3.9.1954:









אחר כך ניסיתי, לא בהצלחה מרובה להרדם מבלי ליטול כדורים:








בשנת 1963, כידוע לכם, התפטרתי מראשות הממשלה ולא שבתי עוד לתפקיד זה. כשחזרתי לביתי בשדה בוקר, רקמתי לי תכניות מה אעשה בזמן שהתפנה לי. מצאתי הפתק שכתבתי אחרי כשנתיים וגיליתי שלא הצלחתי לעמוד בתכנית, ואולי אף זה מן המחירים ששילמתי על התפקידים שמילאתי:







ואתם, הרוצים לשנות – הקפידו לישון, אך זכרו שלעתים יש מחירים אישיים למעשה החלוצי. תעזו, תתמידו, תצליחו!