יום חמישי, 24 במאי 2018

"מוטב יהיה להחליף אחרי תקופה מסוימת ראש המשטרה...": על מינוי מפכ"ל המשטרה


העיתונות בימים אלה מלאה בשאלות בדבר התערבות ראש הממשלה בהארכת כהונתו של מפכ"ל המשטרה. אלו המצויים בעיתונות ראו ודאי שהיועמ"ש אסר על ראש הממשלה להתערב בנושא. כשהקמנו המדינה, הייתה המשטרה גוף חשוב מאין כמוהו, אך הקמתו לא הייתה קלה. בעוד צה"ל זכה באהדת הציבור כבר עם הקמתו, הרי שהמשטרה זכתה ליחס חשדני, כפי שכתבתי למפכ"ל המשטרה הראשון עם פרישתו מהתפקיד, בשנת 1958:








יחזקאל סהר (סחרוב), מונה למפקד המשטרה כבר בחודש מרץ 1948, עוד לפני שקמה המדינה. אחרי הקמת המדינה נצטווה לסדר את המשטרה ומשמר הגבול למלא את תפקידיהם (מתוך מכתב, 6.2.1949):




במהלך כהונתו של סהר, קרה שגם שמי שורבב כבעל אינטרס במינויים במשטרה, על רקע פרשה שנקשרה בשמו של בני, עמוס, ובקבוצה של אינטלקטואלים שהתאגדו תחת השם "שורת המתנדבים". בשנת 1957 נשמעו כבר קולות רבים שמתחו ביקורת על תפקוד צמרת המשטרה, על כך שהמשטרה אינה מתחדשת ועל פוליטיזציה של קציני המטה. אני קיבלתי את המפכ"ל סהר לשיחה וביקשתי ממנו לא להישבר תחת הלחץ (מן היומן):






לבסוף, סהר הגיש את התפטרותו בקיץ של שנת 1958. אני כתבתי לו מכתב ארוך וממנו אביא בפניכם קטעים:













אינני יודע אם נכון שראש הממשלה יעסוק באופן ישיר במינויים במשטרה. אני על כל פנים נהגתי כך מתוך תפיסה ממלכתית, אך בהחלט יתכן שטעיתי בעשותי כך. אך גם אם טעיתי, אבקש מכם להניח שמניעיי היו נקיים:
"לעולם לא תוכל לדעת אם לא תטעה. כי אם אתה יודע שאתה טועה, לא תעשה את הטעות. אתה עושה משהו כי אתה חושב שהוא נכון" (מתוך הסרט בן-גוריון: אפילוג).
תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 7 במאי 2018

"...וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד": על הביטוי אבק אדם


ב-14 בדצמבר 1953 עברנו, פולה ואני, לשדה-בוקר בנגב. אני עייפתי מתפקידי הנהגה ורציתי לשוב להיות פועל. הנה יומני מיום 18.12.53:

18.12.53

חרשתי הבוקר יחד עם זאב החלקה שזיבלנו אותה. חרשנו בפרד אחד – שאר הפרדים היו עסוקים במקום אחר, פעם אני נהגתי במחרשה וזאב נהג בפרד, ופעם שניה – התחלפנו. הבוקר היה קר, והרוח נשאה אבק, וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד.

ננצח את הטבע!









65 שנים אחר כך ראיתי שהאבק שב לכותרות. גם אם לא ראיתם את הסדרה החשובה, "סלאח, פה זה ארץ ישראל", של הבמאי דוד דרעי, בוודאי לקחתם חלק בדיון שהיא עוררה. בטור דעה של אבי שילון ב"הארץ", הוא הזכיר שאני קראתי לעולים מארצות האסלאם בכינוי "אבק אדם". שילון גם מאשים אותי בביטוי לא תקין פוליטית (לשמחתי, כשעמדתי בהנהגת העם עוד לא הייתה תקינות פוליטית).

שילון וכל מי שמזכירים את ההתבטאות הזו, לא טועים לגמרי, אבל הם גם חוטאים לאמת. ראשית, כמו רעיונות רבים אחרים, לא המצאתי דבר חדש אלא שאלתי מהקיים. האמת היא שהביטוי "אבק אדם" היה שגור על פי עוד לפני שהגיעו גלים גדולים של עולים מארצות האסלאם. למעשה, לא הייתי היחיד שהשתמש בביטוי אבק אדם. כך עשו גם חיים ויצמן בנאום מ-1937 וברל כצנלסון בנאום בקונגרס (הופיע ב"ספר המעפילים", עמ' 207).

שנית, איני חוזר בי מהכוונה שעמדה מאחורי הביטוי, גם אם היא נשמעת פוגעת ומעליבה היום. יתכן שהיום הייתי בוחר בביטוי אחר, אבל הכוונה שלי ברורה, ואין היא נובעת מקיפוח כלפי עולי ארצות האסלאם. למעשה, ברוב השימושים בביטוי התכוונתי לעולים מאירופה.

הנה דוגמה מ-5.3.1941, מישיבת מפא"י:




ועוד אחת מאספת חברי מפא"י באוגוסט 1943:




הכוונה בכינוי "אבק אדם" חוזרת בדיוק לאותו אבק שראיתי בשדות שדה בוקר עם הגיעי. כמו האבק, שהוא תוצאה של אדמה נחרבת מחוסר עיבוד, כן האדם המנותק מהמצע הלאומי שלו. היטב ידעתי שמרבית העולים שהגיעו לכאן היו פליטים ולא הגיעו מרקע ציוני נלהב. הם נעו ונדו, כאותה אדמה חרבה. מפעלנו הציוני, ובמיוחד כמדינה, היה ועודנו "לנטוע עצים ולעבד", קרי ליצור תרבות לאומית מקורית וחיונית.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

נ.ב.

ומה דעתכם על הבחירה של טיפקס בשם "מעלה אבק"?

יום שני, 16 באפריל 2018

"את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז": לרגל יום העצמאות המתקרב


ב-12.5.1948 כינסנו מנהלת העם כדי להחליט אם לקבל ההצעה האמריקאית להקמת משטר נאמנות או לדחותה. משמעות דחיית ההצעה הייתה כי נכריז מיד על מדינה. באותו יום כינסנו מרכז מפא"י כדי להחליט בנושא. משה שרת, שעמד בראש המחלקה המדינית, עשה ימים ארוכים באמריקה. משה הציג עמדה תקיפה שלא נהיה מוכנים לדחות הקמת המדינה, אך במהלך התקופה שקדמה להכרזת העצמאות, התגבר הלחץ האמריקאי. באותו יום, לפני כינוס מרכז המפלגה, משה הגיע לביתי כדי למסור לי הדברים ששמע באמריקה. הנה תמצית הדברים שהיו בינינו, כפי שסיפרתי שנים מאוחר יותר:

״משה נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים״ (מתוך הביוגרפיה "בן-גוריון", מיכאל בר-זוהר, עמ' 732).

משה אכן עמד במילתו והנה דיווח מעיתון "הבקר" של ה-13.5.1948 על אותה ישיבה:








אחרי כינוס מרכז המפלגה, התכנסה מנהלת העם, הגוף שהפך עם הקמת המדינה לממשלה הזמנית, לישיבה המפורסמת בה הוחלט על דחיית ההצעה האמריקאית ועל הכרזת עצמאות ב-14.5.1948. הדיונים נשמכו שעות ארוכות ועסקו בנושאים נוספים שהיה עלינו להחליט בהם, גם אם הם נדמו כזוטות לעומת ההחלטה על הקמת המדינה. כך, למשל, החלטנו שלא לציין את גבולות המדינה בהכרזת העצמאות. כמו –כן החלטנו ששמה של המדינה החדשה יהיה "ישראל". זה היה הנושא האחרון בו דנו והשורות החותמות את הישיבה הן המחלוקת שנתגלעה אודות השם הראוי למדינה בתרגומו לערבית. הנה העמוד האחרון של הפרוטוקול (לקריאה בפרוטוקול כולו לחצו כאן):



















שמה של המדינה בערבית נקבע לבסוף להיות ישראל: إسرائيل. בתקופה מכרעת זו קיבלנו הרבה החלטות שהיו בעלות משמעות לשנים ארוכות ועדיין רלוונטיות בישראל. מה הייתה אתם מחליטים?

בברכת יום עצמאות שמח – תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 25 בפברואר 2018

"ואין לי ספק שיש לעקור מעשי השחיתות"

בשנת 1951 פנו אלי מספר חברי מפא"י מחיפה בעניין שחיתות שפשתה במפלגתנו. בודאי כבר קראתם מכתבם בבלוג זה ברשומה מלפני כתשע שנים. חשבתי שאולי הם מפריזים בהערכתם היקף השחיתות, אולם אין ספק שעלינו לעקור הנגע הזה מתוכנו:


"ואין לי ספק שיש לעקור מעשי השחיתות - אם הם רבים או מועטים, ויתכן שאינם מועטים כלל - וקודם כל בתוכנו וגם במדינה בכלל. אמנם לא תמיד זה אפשר, כי כשבאים לברר עובדות, אנשים, תאריכים, פרטים קונקרטיים - נתקלים בדברים סתמיים. או שהעובדות המסוימות אינן קיימות, או שאנשים מסרבים למסור עליהן, לפעמים מתוך פחד, לרוב מתוך הרגל יהודי נפסד שזוהי "משלינות". הציבור לא התרגל עדיין לכך שאנו חיים במדינה יהודית, ושחובת כל אזרח לסייע לשמירת החוק ושומרי החוק" 


אמנם, אין כנראה שלטון חף לגמרי משחיתות. אולם על המנהיגים להילחם בשחיתות ולבער אותה, לעמוד בפרץ לא מתוקף חוק בלבד, כי אם מתוך הכרה חינוכית וחלוצית בדבר הצורך בחברה מתוקנת. אין מקום במדינה מתוקנת לדבר על הלשנה, ודאי שלא כאשר הדברים יוצאים מפי מנהיגי הציבור.
האמנתי ועודני מאמין שאפשר לבער נגע השחיתות במדינה. ואם דמות החברה והמדינה חשובה לכם, ודאי תסכימו איתי: תעזו, תתמידו, תצליחו.

יום חמישי, 1 בפברואר 2018

הייתי קורא תמיד רשימותיך בלמרחב בעניין רב: עם מותו של חיים גורי


לפני ימים אחדים כתבתי על דבר מותה של פולה, לפני חמישים שנה. והנה למדתי על לכתו של חיים גורי, משורר, סופר, עיתונאי, לוחם. הערכתי מאד את חיים גורי והחלפנו בינינו לא מעט מכתבים.

הנה מכתב התנחומים ששלח גורי אחרי מות פולה (לחצו להגדלה):

ולמתקשים לפענח את כתב היד, הנה דבריו:



ירושלים 28.2.68
לדוד בן-גוריון היקר.
קראתי אגרותיך לפולה ז"ל, רעיה ואם, והצטערתי על כי לא שיגרתי אליך דבר השתתפות בצער ואתה הן זכרתני בימי אבלי עם פטירת אבי ז"ל.
היה חזק בבדידותך, ללא בת בלויה שלוותה אותך לאורך כל הדרך הקשה, ללא עינה האוהבת והצופיה תמיד. אינך בודד שהרי מוקף אתה דאגה, אהדה והערצה.
שדה בוקר שלך, מקום מנוחתה, היא סמל לכוחך הנדיר, להתחיל תמיד מחדש.
שלך,
חיים גורי


גורי זכר את דברי הניחומים ששלחתי אני אליו עם מות אביו, כשלוש שנים מוקדם יותר. הודיתי לו על מכתבו ושם הבעתי את הערכתי הרבה אליו (לחצו להגדלה):


טוב שהזכיר לי שאפשר תמיד להתחיל מחדש.
אתן ואתם, הרוצים להתחיל מחדש – תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 29 בינואר 2018

"שלושה ימים נוראים": חמישים שנה לפטירת פולה בן-גוריון לבית מונבז


ב-29.1.1968, בדיוק לפני חמישים שנים, מתה אשתי פולה. תמיד חשבתי שאמות אני ראשון וההבנה שסוף ימי יעבור עלי  בבדידות הייתה קשה לי. בימים הראשונים עם אשפוזה ופטירתה ניסיתי לשמור על שגרת יומי ככל האפשר.

הנה מכתב תשובה שכתבתי לגברת ששלחה אלי ספר  על הוריה, בבוקר ה-29.1.68. תוכלו לראות בהערה בתחתית המכתב שהוא נשלח רק כחודש מאוחר יותר (לחצו להגדלה):




והנה מתוך יומני מהימים שלאחר פטירת פולה (לחצו להגדלה):



על בחירת מקום הקבורה ודאי קראתם כבר בבלוג, ממש כאן.

אולי מקריאת דברי תחשבוני לאדם קר, אבל האמת היא שאהבתי את פולה אהבה שקשה לתאר במילים, גם אם ניסיתי לעשות זאת לא אחת. כמה חודשים אחרי לכתה של פולה ראיינו אותי כתחקיר לסרט שהפיקו על חיי. הסרט לא הוקרן אבל הראיון עצמו הפך לסרט. הנה קטע שבו דיברתי על פולה (מתוך הסרט "בן-גוריון:אפילוג", במאי: יריב מוזר; עורכת: יעל פרלוב).
גם בימים קשים יש להמשיך הדרך: תעזו, תתמידו, תצליחו!



יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

"נחוצה מחדש עליה שניה, לא מחוץ לארץ אלא מהארץ": לרגל ציון 60 שנה לאזרוח יטבתה ב-23.12.1957


ב-23.12.1957 עשיתי הדרך מתל-אביב לדרום הערבה. טסתי לאילת ומשם נסעתי ליטבתה, שם קיימו צעירי יטבתה טקס לציון הפיכתם מהאחזות נח"ל לקיבוץ מן המניין. כיבוש השממה היה למשימה החשובה של נוער המדינה ויטבתה הייתה אבן דרך בהגשמת חזון זה. הטקס נקבע בתחילה לאוקטובר באותה שנה, אלא שלצערי, רימון שהושלך בכנסת פצע אותי ולא איפשר לי להשתתף בטקס. בני המשק נאותו לדחותו.

הדברים שנשאתי שם נזכרים עד היום בתולדות הקיבוץ, אם כי לא בהכרח מהסיבות הנכונות. לדעתי, חלק מחברי הקיבוץ חשים עלבון עד היום מתמצית הדברים שהסתכמו בשני משפטים:


גם ב"מעריב" לעגו על חשבון הנאום הקצר:

אני, על כל פנים, התכוונתי לכל מילה שנאמרה. וממילא נשאתי נאום ארוך בטקס של איחוד הקבוצות והקיבוצים שנערך בתל-יוסף ב-20.10 באותה שנה, בו התקבלה יטבתה לתנועה. שם אמרתי הדברים הבאים:


והיום נכון הדבר כמו לפני 60 שנה, בשינוי קטן – את התנופה החלוצית יש לרתום לא רק ליישוב אלא לבנייתה של חברת המופת שעליה אנו אמונים ולהדברת השממה הממשית והרוחנית.

וגם אתם ואתן, קוראי – תעזו, תתמידו, תצליחו!
תמונה מביקורי ביטבתה ב-1957