"נהניתי מכתיבתך, אם כי לא הסכמתי לכמה מדבריך": אחרי מות עמוס עוז

כמה פעמים בחיי הצטלבה דרכי עם דרכו של עמוס עוז, שנפטר לפני יומיים. בפעם הראשונה, היה הוא נער בן 15 ואני הייתי בימי הראשונים בשדה בוקר. הוא כתב לי מכתב ארוך ונוקב, ואני השבתי לו מכתב. בהיותו אדם צעיר, בן 22, הגיע עמוס עוז, עם כמה מחבריו בני איחוד הקבוצות והקיבוצים, למפגש בלשכתי. שם שאלתיו כמה שאלות אודותיו:

ברשומה זו ארצה לחזור לחלופת המכתבים הראשונה. כתיבתו של עוז הייתה חריפה ונוקבת כבר בגיל צעיר והיא הותירה בי רושם. כאן אביא כמה קטעים ממכתבו וכן את המכתב בשלמותו לטובת הקוראים שאינם סומכים על שיקול דעתי כעורך:

(לקריאת מכתבו המלא, הכנסו לקישורים הבאים: עמוד 1, עמוד 2, עמוד 3)

לא השיבותי על כל שאלותיו של עוז הצעיר, אך כתבתי לו מכתב בחזרה:

אני משוכנע שעוז ואני היינו חלוקים בדעותינו בנוגע לעניינים שונים, אך בדבר אחד אני בטוח: הוא קרא את מכתבי ואכן פעל כדי להרבות אור ולעשות עשיה חיובית. ולוואי ויעשו זאת כל קוראי.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה: "נכנסתי שוב, לאחר גלות של שלוש שנים ושמונה חדשים, לתל אביב (יפו) אשר ממנה גורשתי 'לתמיד'"

היום מלאו 100 שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.
כשפרצה המלחמה הגדולה ישבתי בקושטא (איסטנבול) בהיותי סטודנט למשפטים. עם פרוץ המלחמה גורשתי, יחד עם חברי הטוב יצחק בן-צבי – בתחילה לאלכסנדריה, ומשם לאמריקה. באמריקה הוספתי לפעול למען המטרות הציוניות וגם נישאתי לפולה. אחרי הצהרת בלפור, יזמנו והקמנו הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי. התגייסתי לצבא הבריטי והגדוד הוצב במצרים לאימונים. הנה תמונתי המפורסמת במדי הצבא הבריטי:

בזמן שירותי הצבאי נולדה לי בתי הבכורה, גאולה. ב-6.11.1918 זכיתי לשוב סוף סוף לארץ ישראל, וכתבתי על כך לפולה ולגאולה (המכתב, יש לציין, נכתב ביידיש ותורגם לימים על ידי יהודה ארז):

הדבר הראשון שעשיתי עם הגיעי לארץ ישראל אחרי תקופה ארוכה כל כך, היה, כמובן, הצטרפות לישיבת מפלגה בתל אביב:

ב-11.11.1918 נסתיימה, כידוע, המלחמה הגדולה. ביומני ציינתי הדבר בקצרה (ה"אליס" הן Allies, מה שכונה לימים "מדינות ההסכמה"):

המלחמה שינתה גורלם של רבים – פרטים ועמים. סיום המלחמה בישר על עידן חדש, עבורי באופן פרטי וגם עבור תנועתנו. חשוב שנזכור, שגורלנו תלוי בתולדות העמים, אך גם במעשינו אנו.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

הייתי קורא תמיד רשימותיך בלמרחב בעניין רב: עם מותו של חיים גורי

לפני ימים אחדים כתבתי על דבר מותה של פולה, לפני חמישים שנה. והנה למדתי על לכתו של חיים גורי, משורר, סופר, עיתונאי, לוחם. הערכתי מאד את חיים גורי והחלפנו בינינו לא מעט מכתבים.

הנה מכתב התנחומים ששלח גורי אחרי מות פולה (לחצו להגדלה):

ולמתקשים לפענח את כתב היד, הנה דבריו:

ירושלים 28.2.68

לדוד בן-גוריון היקר.

קראתי אגרותיך לפולה ז"ל, רעיה ואם, והצטערתי על כי לא שיגרתי אליך דבר השתתפות בצער ואתה הן זכרתני בימי אבלי עם פטירת אבי ז"ל.

היה חזק בבדידותך, ללא בת בלויה שלוותה אותך לאורך כל הדרך הקשה, ללא עינה האוהבת והצופיה תמיד. אינך בודד שהרי מוקף אתה דאגה, אהדה והערצה.

שדה בוקר שלך, מקום מנוחתה, היא סמל לכוחך הנדיר, להתחיל תמיד מחדש.

שלך,

חיים גורי

גורי זכר את דברי הניחומים ששלחתי אני אליו עם מות אביו, כשלוש שנים מוקדם יותר. הודיתי לו על מכתבו ושם הבעתי את הערכתי הרבה אליו (לחצו להגדלה):

טוב שהזכיר לי שאפשר תמיד להתחיל מחדש.

אתן ואתם, הרוצים להתחיל מחדש – תעזו, תתמידו, תצליחו!

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים": תשובה מאוחרת למכתב

בשנת 1972 מצאתי בין ניירותי מכתב אחד, ללא תאריך. המוען היה תלמיד כיתה י' מחיפה, יובל זילברמן. המכתב מעורר מחשבה והכותב ראוי להערכה על הישירות שבה כתב אלי (לחצו להגדלה):

אמנם, בשנת 1972 כבר לא נשאתי שום תפקיד רשמי במדינה וממילא לא הייתי הכתובת לענות על שאלות בשדה תכניות הלימודים, אבל, כרגיל, יש לי מה לומר בנושא. בראיון שהונצח בסרט "בן-גוריון, אפילוג", אמרתי הדברים הבאים:

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים. אם זה לא נעשה על ידי העם או על ידי חלק מהעם, אי אפשר לעשות את זה".

וטוב ממני, ניסח זאת אחד העם במאמרו המפורסם "משה":

"כשאני שומע את החוקרים מתפּלספים בדבר השפעתם של 'גיבּורי ההיסטוריא' על מהלך החיים של המין האנושי, שהללו אומרים: 'הגיבּורים' הם יוצרי ההיסטוריא, והעם אינו אלא חומר ליצירתם; והללו אומרים: לא, כי העם הוא הכוח המקורי, ו'גיבּוריו' בכל דור הם אך תולדות מחויבות ממצבו של הדור; כשאני שומע את הויכּוּחים האלה, אומר אני לעצמי: כמה עלולים הפילוסופים לעצום עיניהם מֵראות מה שלפניהם ולבקש בדרכים רחוקים את הקרוב להם! והרי הדבר גָלוי, שגיבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה".

אני מקווה שיובל זילברמן יקרא תשובתי המאוחרת ויבוא על סיפוקו.

בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!

"אני מתנגד שאיזה דבר בארץ יקרא על שמי...": לרגל 43 שנים לפטירתו של בן-גוריון

בנובמבר 1959 קיבלתי מכתב מאת שמעון מחלוף מאשקלון, בו בישר לי שהחליט לקרוא לבנו על שמי, לאחר נצחון מפלגתי בבחירות:

"בשקט ובשלווה אני מרשה לעצמי היום לשבת ולכתוב לך שורות אלה, לאחר נצחונך המזהיר על יריבך. מגיע לך חזק ואמץ 'אל תערוץ ואל תיחת כי עמך האלוקים תמיד'... בחודש ינואר 1959 נולד לי בן וקראתי לו בשם מחלוף בן גוריון. היו הרבה מהשכנים שאמרו מיותר זה מאחר ויש סכויים שבן גוריון ירד מהשלטון ולא כד(א)י לקרוא לו על שם מנהיג שעומד (לאבד) את הכתר...
בהוקרה משפחת מחלוף שמעון
אשקלון"
(לחצו כדי להגדיל)

שמחתי לקרוא על תמיכתו של אדם פשוט מאשקלון, אולם לא רציתי שדברים ובכלל זה אנשים יקראו על שמי. אינני עושה את מעשיי כדי לזכות בפאר ותהילה. השבתי למחלוף הדברים הבאים:

לאחר ימים אחדים השיב לי מחלוף מכתב ובו הסביר את הבחירה לקרוא בשמי לבנו והבטיח להזמינני לבר המצווה של הילד:

גם על זאת השיבותי לו, שאיני מאשימו בדבר:

היטב ידוע לי שלאחר מותי נקרא יותר מדבר אחד על שמי. זו לא הייתה צוואתי ולא הייתה כוונתי כאשר עשיתי את שעשיתי. ולכם, ההולכים בדרכי לא עבור תהילה אאחל:

תעזו, תתמידו, תצליחו!