יום חמישי, 18 באוקטובר 2018

קצת על הקשר עם הציבור: "אני מבקש מהחבר שצעק, יעלה כאן ויגיד מה יש לו"

העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי.

פוליטיקאי, נבחר ציבור, טוב לו שיכיר את בוחריו. הבוחרים, קרי הציבור הרחב, אינו זוכה הרבה שישמע קולו במסדרונות הכנסת או בישיבות הממשלה. זכיתי בשנותי הרבות כראש הממשלה לעמוד בקשר עם הציבור, בין אם במכתבים, בביקורים או בעצרות פוליטיות. השתדלתי להגיב באופן אישי על מכתבים שקיבלתי.

שנת 1959 הייתה שנה סוערת מאד. בקיץ החלו מהומות בחיפה שהתפשטו למקומות נוספים בארץ. ב-3.11.1959 נערכו הבחירות לכנסת הרביעית, כשברקע לא נשכחו מאורעות ואדי סאליב ודו"ח ועדת החקירה בראשות השופט עציוני שנועדה לחקור את האירועים והנסיבות שהובילו אליהם. בבחירות נחלה מפא"י בראשותי הצלחה כבירה, כאשר קיבלנו 47 מנדטים והרכבנו ממשלה יציבה.

כשבוע לאחר הבחירות ערכנו עצרת עם בחיפה, בוואדי סאליב. בעצרת נשאתי דברים ובהם סיפרתי, בין היתר על שנותיי הראשונות בארץ ישראל. כמו כן דיברתי על קליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים, שהייתה רצופה בקשיים ומשברים וידענו שהייתה רחוקה מלהיות אידאלית. במהלך דברי התפרץ אזרח מהקהל והחל לצעוק. ניסו למנוע ממנו מלקרוא ולגשת אלי, אך אני ביקשתי שיפסיקו ויתנו לאיש לדבר, כפי שדיווח "על המשמר" (לא מגדולי אוהביי):










שמעתי דבריו וביקשתי שלא יוסיף להפריע ושאטפל בפנייתו אחרי האסיפה, אליה הגיעו אלפים לשמוע דברי. הוא הוסיף והתפרץ שוב. אך לאחר מכן נרגע. הנה הדברים כפי שהם מופיעים בתמליל הנאום שהופק באותו ערב:












השתדלתי לא לשכוח דבריו גם בסוף הנאום, לאחר דקות ארוכות, והנה שוב מתוך התמליל:







העיתונים שמחו לדווח אל המפגש הבלתי מתוכנן עם שלום כהן, וכל אחד מהם הדגיש את החשוב לו (הצפה, קול העם, על המשמר, חרות, מעריב) . לי, על כל פנים, היה חשוב לשמוע את האיש וכמו שאמרתי פעם השתדלתי לא לחשוב על עצמי כמי שיורד אל העם אלא כמי שפונה לעם ולעתים עולה אל העם.

לא הייתי מנהיג מושלם ולא הייתי חף מטעויות. אבל העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי. עד יומי האחרון. ולוואי ומנהיגי ישראל ינהגו כך תמיד ויחזקו את המורשת הדמוקרטית והממלכתית שרציתי להקנות לעם.


תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 15 ביולי 2018

ביום זה נשלחות ברכות כל האנושיות לחגה הגדול של צרפת: לרגל יום הבסטיליה וגמר גביע העולם

בשנת 1957 החל לראות אור עיתון בשם ל'אינפורמסיון ד'יזראל, שהפיץ ברחבי מדינות דוברות צרפתית ידיעות ודעות הקשורות למדינת ישראל. בשנת 1961 ביקשתי לפרסם בעיתון זה ברכתי לרגל יום הבסטיליה. הדגשתי בינלאומיותו של היום והערכים האנושיים שבמרכזו, ערכים המשותפים לצרפת ולמדינת ישראל - החירות והצדק.
אלו היו דברי אז, ואני שולח אותם גם היום, לרגל יום הבסטיליה וגם לעידוד נבחרת הכדורגל הצרפתית שתתמודד הערב בגמר הגביע העולמי:
"דבר טוב אתם עושים בהוציאכם גליון מיוחד לחגיגת 14 ביולי של העם הצרפתי. זה לא היה מאורע צרפתי - אלא בינלאומי גדול. המהפכה הצרפתית הגדולה הניחה היסוד לחירות האדם באירופה המערבית והשפעתה ניכרת העד היום הזה. העם הצרפתי עמד מאז בראש התרבות האירופאית - וז"א האנושית.
בימינו אלה - השכילה צרפת לקרוא דרור לאחוזותיה ביבשת אפריקה, וארצות-אפריקה הצרפתית נהפכו לאומות בנות-חורין, ואין פלא שהן שומרות המורשת-התרבותית הצרפתית ולשון צרפת היא לשון החינוך והממשלה בארצות חדשות אלה.
ביום זה נשלחות ברכות כל האנושיות לחגה הגדול - חג לאומי ובינלאומי כאחד - של צרפת, שתוסיף גם להבא, תחת הנהגתו הנועזת והמרחיקה ראות של גנרל דה-גול, לשמש אחד ממרכזי התרבות וחירות האדם.
כל איש בישראל גאה ביום זה על הידידות המתגברת בין ישראל ובין צרפת, ידידות המושרשת בערכי החרות והצדק והיעודים האנושיים המשותפים לשני עמנו.
13.7.1961
לעתון ל"אינפורמסיון"."
וכאן מן הארכיון (לחצו להגדלה):
































בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!




הנה אני ודה-גול בתמונה מ-1960 (פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)









יום רביעי, 4 ביולי 2018

"בניגוד למשטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים": דברים לרגל יום העצמאות של ארצות הברית

בשנת 1956 שלחתי מכתב ברכה לשגריר ארצות הברית בישראל, מר אדוארד לוסון, לרגל יום העצמאות של ארצו. אפשר לציין שזו הייתה תקופה שבה, לפחות לפי חלק מחוקרי ההיסטוריה הישראלית, התחילה מדינת ישראל לגבש את הנטייה להעדפת ארצות הברית והגוש המערבי במסגרת המאבק הבין-גושי, המלחמה הקרה.
במכתבי הדגשתי, על כל פנים, המאבק של אמריקה למען חופש, החל מהקמתה - אז נאבקה באימפריה הבריטית, דרך מלחמת האזרחים, בה הוביל לינקולן את הקרב לביטול העבדות ועד לאותם ימים, בהם נאבקה ארצות הברית נגד "משטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים", כמו במלחמת קוריאה למשל.
והנה לפניכם מכתבי:

שגרירי היקר,

לחץ עבודה מונע ממני התענוג להיות אתך היום בחג העצמאות של ארצך. חג זה בעיני הוא חג של כל אדם שוחר חופש ועוז רוח חלוצי. ההיסטוריה של העם האמריקני היא פרשה נהדרה של גבורת המוני אדם מארצות שונות בכיבוש השממה והפרחתה, בבנין הדימוקרטיה הגדולה והעצומה ביותר בתולדות המין האנושי ומאבק טרגי והירואי לביטול העבדות שנעשה מתוך מלחמת אזרחים שלא היתה כמוה בהיסטוריה האנושית.
שוב הוטל על ארצך הגדולה לעמוד בימינו אלה בראש המערכה העולמית לחירות ולכבוד האדם - בניגוד למשטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים.
קבל ברכתי הנאמנה שיצליח עמך הגדול במערכה זו ויבורך בחכמה, בכוח וברצון טוב כאלה שגילה במערכה הטרגית וההירואית לביטול העבדות בארצך תחת הנהגתו המופתית של גדול מדינאי העולם במאה התשע עשרה - אברהם לינקולן.
            קבל נא גם ברכת הגברת בן גוריון לך ולגב' לאוסון.
                                                                                                                                      בהוקרה.












































תעזו, תתמידו, תצילחו!


נ.ב.
מעניין איך היה מתקבל מכתבי זה נוכח פגישת הפסגה של נשיא ארצות הברית עם מנהיג קוריאה הצפונית.







יום חמישי, 24 במאי 2018

"מוטב יהיה להחליף אחרי תקופה מסוימת ראש המשטרה...": על מינוי מפכ"ל המשטרה


העיתונות בימים אלה מלאה בשאלות בדבר התערבות ראש הממשלה בהארכת כהונתו של מפכ"ל המשטרה. אלו המצויים בעיתונות ראו ודאי שהיועמ"ש אסר על ראש הממשלה להתערב בנושא. כשהקמנו המדינה, הייתה המשטרה גוף חשוב מאין כמוהו, אך הקמתו לא הייתה קלה. בעוד צה"ל זכה באהדת הציבור כבר עם הקמתו, הרי שהמשטרה זכתה ליחס חשדני, כפי שכתבתי למפכ"ל המשטרה הראשון עם פרישתו מהתפקיד, בשנת 1958:








יחזקאל סהר (סחרוב), מונה למפקד המשטרה כבר בחודש מרץ 1948, עוד לפני שקמה המדינה. אחרי הקמת המדינה נצטווה לסדר את המשטרה ומשמר הגבול למלא את תפקידיהם (מתוך מכתב, 6.2.1949):




במהלך כהונתו של סהר, קרה שגם שמי שורבב כבעל אינטרס במינויים במשטרה, על רקע פרשה שנקשרה בשמו של בני, עמוס, ובקבוצה של אינטלקטואלים שהתאגדו תחת השם "שורת המתנדבים". בשנת 1957 נשמעו כבר קולות רבים שמתחו ביקורת על תפקוד צמרת המשטרה, על כך שהמשטרה אינה מתחדשת ועל פוליטיזציה של קציני המטה. אני קיבלתי את המפכ"ל סהר לשיחה וביקשתי ממנו לא להישבר תחת הלחץ (מן היומן):






לבסוף, סהר הגיש את התפטרותו בקיץ של שנת 1958. אני כתבתי לו מכתב ארוך וממנו אביא בפניכם קטעים:













אינני יודע אם נכון שראש הממשלה יעסוק באופן ישיר במינויים במשטרה. אני על כל פנים נהגתי כך מתוך תפיסה ממלכתית, אך בהחלט יתכן שטעיתי בעשותי כך. אך גם אם טעיתי, אבקש מכם להניח שמניעיי היו נקיים:
"לעולם לא תוכל לדעת אם לא תטעה. כי אם אתה יודע שאתה טועה, לא תעשה את הטעות. אתה עושה משהו כי אתה חושב שהוא נכון" (מתוך הסרט בן-גוריון: אפילוג).
תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 7 במאי 2018

"...וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד": על הביטוי אבק אדם


ב-14 בדצמבר 1953 עברנו, פולה ואני, לשדה-בוקר בנגב. אני עייפתי מתפקידי הנהגה ורציתי לשוב להיות פועל. הנה יומני מיום 18.12.53:

18.12.53

חרשתי הבוקר יחד עם זאב החלקה שזיבלנו אותה. חרשנו בפרד אחד – שאר הפרדים היו עסוקים במקום אחר, פעם אני נהגתי במחרשה וזאב נהג בפרד, ופעם שניה – התחלפנו. הבוקר היה קר, והרוח נשאה אבק, וכך ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד.

ננצח את הטבע!









65 שנים אחר כך ראיתי שהאבק שב לכותרות. גם אם לא ראיתם את הסדרה החשובה, "סלאח, פה זה ארץ ישראל", של הבמאי דוד דרעי, בוודאי לקחתם חלק בדיון שהיא עוררה. בטור דעה של אבי שילון ב"הארץ", הוא הזכיר שאני קראתי לעולים מארצות האסלאם בכינוי "אבק אדם". שילון גם מאשים אותי בביטוי לא תקין פוליטית (לשמחתי, כשעמדתי בהנהגת העם עוד לא הייתה תקינות פוליטית).

שילון וכל מי שמזכירים את ההתבטאות הזו, לא טועים לגמרי, אבל הם גם חוטאים לאמת. ראשית, כמו רעיונות רבים אחרים, לא המצאתי דבר חדש אלא שאלתי מהקיים. האמת היא שהביטוי "אבק אדם" היה שגור על פי עוד לפני שהגיעו גלים גדולים של עולים מארצות האסלאם. למעשה, לא הייתי היחיד שהשתמש בביטוי אבק אדם. כך עשו גם חיים ויצמן בנאום מ-1937 וברל כצנלסון בנאום בקונגרס (הופיע ב"ספר המעפילים", עמ' 207).

שנית, איני חוזר בי מהכוונה שעמדה מאחורי הביטוי, גם אם היא נשמעת פוגעת ומעליבה היום. יתכן שהיום הייתי בוחר בביטוי אחר, אבל הכוונה שלי ברורה, ואין היא נובעת מקיפוח כלפי עולי ארצות האסלאם. למעשה, ברוב השימושים בביטוי התכוונתי לעולים מאירופה.

הנה דוגמה מ-5.3.1941, מישיבת מפא"י:




ועוד אחת מאספת חברי מפא"י באוגוסט 1943:




הכוונה בכינוי "אבק אדם" חוזרת בדיוק לאותו אבק שראיתי בשדות שדה בוקר עם הגיעי. כמו האבק, שהוא תוצאה של אדמה נחרבת מחוסר עיבוד, כן האדם המנותק מהמצע הלאומי שלו. היטב ידעתי שמרבית העולים שהגיעו לכאן היו פליטים ולא הגיעו מרקע ציוני נלהב. הם נעו ונדו, כאותה אדמה חרבה. מפעלנו הציוני, ובמיוחד כמדינה, היה ועודנו "לנטוע עצים ולעבד", קרי ליצור תרבות לאומית מקורית וחיונית.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

נ.ב.

ומה דעתכם על הבחירה של טיפקס בשם "מעלה אבק"?

יום שני, 16 באפריל 2018

"את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז": לרגל יום העצמאות המתקרב


ב-12.5.1948 כינסנו מנהלת העם כדי להחליט אם לקבל ההצעה האמריקאית להקמת משטר נאמנות או לדחותה. משמעות דחיית ההצעה הייתה כי נכריז מיד על מדינה. באותו יום כינסנו מרכז מפא"י כדי להחליט בנושא. משה שרת, שעמד בראש המחלקה המדינית, עשה ימים ארוכים באמריקה. משה הציג עמדה תקיפה שלא נהיה מוכנים לדחות הקמת המדינה, אך במהלך התקופה שקדמה להכרזת העצמאות, התגבר הלחץ האמריקאי. באותו יום, לפני כינוס מרכז המפלגה, משה הגיע לביתי כדי למסור לי הדברים ששמע באמריקה. הנה תמצית הדברים שהיו בינינו, כפי שסיפרתי שנים מאוחר יותר:

״משה נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים״ (מתוך הביוגרפיה "בן-גוריון", מיכאל בר-זוהר, עמ' 732).

משה אכן עמד במילתו והנה דיווח מעיתון "הבקר" של ה-13.5.1948 על אותה ישיבה:








אחרי כינוס מרכז המפלגה, התכנסה מנהלת העם, הגוף שהפך עם הקמת המדינה לממשלה הזמנית, לישיבה המפורסמת בה הוחלט על דחיית ההצעה האמריקאית ועל הכרזת עצמאות ב-14.5.1948. הדיונים נשמכו שעות ארוכות ועסקו בנושאים נוספים שהיה עלינו להחליט בהם, גם אם הם נדמו כזוטות לעומת ההחלטה על הקמת המדינה. כך, למשל, החלטנו שלא לציין את גבולות המדינה בהכרזת העצמאות. כמו –כן החלטנו ששמה של המדינה החדשה יהיה "ישראל". זה היה הנושא האחרון בו דנו והשורות החותמות את הישיבה הן המחלוקת שנתגלעה אודות השם הראוי למדינה בתרגומו לערבית. הנה העמוד האחרון של הפרוטוקול (לקריאה בפרוטוקול כולו לחצו כאן):



















שמה של המדינה בערבית נקבע לבסוף להיות ישראל: إسرائيل. בתקופה מכרעת זו קיבלנו הרבה החלטות שהיו בעלות משמעות לשנים ארוכות ועדיין רלוונטיות בישראל. מה הייתה אתם מחליטים?

בברכת יום עצמאות שמח – תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 25 בפברואר 2018

"ואין לי ספק שיש לעקור מעשי השחיתות"

בשנת 1951 פנו אלי מספר חברי מפא"י מחיפה בעניין שחיתות שפשתה במפלגתנו. בודאי כבר קראתם מכתבם בבלוג זה ברשומה מלפני כתשע שנים. חשבתי שאולי הם מפריזים בהערכתם היקף השחיתות, אולם אין ספק שעלינו לעקור הנגע הזה מתוכנו:


"ואין לי ספק שיש לעקור מעשי השחיתות - אם הם רבים או מועטים, ויתכן שאינם מועטים כלל - וקודם כל בתוכנו וגם במדינה בכלל. אמנם לא תמיד זה אפשר, כי כשבאים לברר עובדות, אנשים, תאריכים, פרטים קונקרטיים - נתקלים בדברים סתמיים. או שהעובדות המסוימות אינן קיימות, או שאנשים מסרבים למסור עליהן, לפעמים מתוך פחד, לרוב מתוך הרגל יהודי נפסד שזוהי "משלינות". הציבור לא התרגל עדיין לכך שאנו חיים במדינה יהודית, ושחובת כל אזרח לסייע לשמירת החוק ושומרי החוק" 


אמנם, אין כנראה שלטון חף לגמרי משחיתות. אולם על המנהיגים להילחם בשחיתות ולבער אותה, לעמוד בפרץ לא מתוקף חוק בלבד, כי אם מתוך הכרה חינוכית וחלוצית בדבר הצורך בחברה מתוקנת. אין מקום במדינה מתוקנת לדבר על הלשנה, ודאי שלא כאשר הדברים יוצאים מפי מנהיגי הציבור.
האמנתי ועודני מאמין שאפשר לבער נגע השחיתות במדינה. ואם דמות החברה והמדינה חשובה לכם, ודאי תסכימו איתי: תעזו, תתמידו, תצליחו.

יום חמישי, 1 בפברואר 2018

הייתי קורא תמיד רשימותיך בלמרחב בעניין רב: עם מותו של חיים גורי


לפני ימים אחדים כתבתי על דבר מותה של פולה, לפני חמישים שנה. והנה למדתי על לכתו של חיים גורי, משורר, סופר, עיתונאי, לוחם. הערכתי מאד את חיים גורי והחלפנו בינינו לא מעט מכתבים.

הנה מכתב התנחומים ששלח גורי אחרי מות פולה (לחצו להגדלה):

ולמתקשים לפענח את כתב היד, הנה דבריו:



ירושלים 28.2.68
לדוד בן-גוריון היקר.
קראתי אגרותיך לפולה ז"ל, רעיה ואם, והצטערתי על כי לא שיגרתי אליך דבר השתתפות בצער ואתה הן זכרתני בימי אבלי עם פטירת אבי ז"ל.
היה חזק בבדידותך, ללא בת בלויה שלוותה אותך לאורך כל הדרך הקשה, ללא עינה האוהבת והצופיה תמיד. אינך בודד שהרי מוקף אתה דאגה, אהדה והערצה.
שדה בוקר שלך, מקום מנוחתה, היא סמל לכוחך הנדיר, להתחיל תמיד מחדש.
שלך,
חיים גורי


גורי זכר את דברי הניחומים ששלחתי אני אליו עם מות אביו, כשלוש שנים מוקדם יותר. הודיתי לו על מכתבו ושם הבעתי את הערכתי הרבה אליו (לחצו להגדלה):


טוב שהזכיר לי שאפשר תמיד להתחיל מחדש.
אתן ואתם, הרוצים להתחיל מחדש – תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 29 בינואר 2018

"שלושה ימים נוראים": חמישים שנה לפטירת פולה בן-גוריון לבית מונבז


ב-29.1.1968, בדיוק לפני חמישים שנים, מתה אשתי פולה. תמיד חשבתי שאמות אני ראשון וההבנה שסוף ימי יעבור עלי  בבדידות הייתה קשה לי. בימים הראשונים עם אשפוזה ופטירתה ניסיתי לשמור על שגרת יומי ככל האפשר.

הנה מכתב תשובה שכתבתי לגברת ששלחה אלי ספר  על הוריה, בבוקר ה-29.1.68. תוכלו לראות בהערה בתחתית המכתב שהוא נשלח רק כחודש מאוחר יותר (לחצו להגדלה):




והנה מתוך יומני מהימים שלאחר פטירת פולה (לחצו להגדלה):



על בחירת מקום הקבורה ודאי קראתם כבר בבלוג, ממש כאן.

אולי מקריאת דברי תחשבוני לאדם קר, אבל האמת היא שאהבתי את פולה אהבה שקשה לתאר במילים, גם אם ניסיתי לעשות זאת לא אחת. כמה חודשים אחרי לכתה של פולה ראיינו אותי כתחקיר לסרט שהפיקו על חיי. הסרט לא הוקרן אבל הראיון עצמו הפך לסרט. הנה קטע שבו דיברתי על פולה (מתוך הסרט "בן-גוריון:אפילוג", במאי: יריב מוזר; עורכת: יעל פרלוב).
גם בימים קשים יש להמשיך הדרך: תעזו, תתמידו, תצליחו!