רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, לפני מלכים יתיצב מר ד"ר הרצל נ"י
אף כי קשה לי לבוא בענין פרטי לפני אדוני המרומם, אשר מטרת חייו ומגמת פניו הם עניני כלל האומה, אך ראיתי ונתון אל לבי כי עניני הפרטי הוא נוגע לעניני הכלל […]
אדוני ומרעיו אנשי המופת שמו את לבם זה ימים ושנים להרים את קרן אומתנו המעולל בעפר, אך נכון לא נעלם מעיני אדוני, כי היסוד והבסיס לכל עם ועם המה בני הנעורים, כי אם אין גדיים אין תיישים. היו ימים ועמים אחרים דאגו לבנינו ויקבלום בזרועות פתוחות לבתי ספרם ועשו מהם אנשים חכמים ומשכילים אבל לא יהודים […] אך זה שנים אחדות, אשר גם זאת לא היתה כי גדלה שנאתם של עם הארץ לנו […] ותחת אשר קרבונו לפנים ביד שמאלם, ידחונו עתה בשתי ידים … ולא יתנונו לבקר בבית ספרם, כי אם אחד בעיר ושנים במשפחה ממש, ומה נעשה עתה לבנינו האומללים ולכשרונותיהם הנעלים […]?
... הנה גם אני הצעיר באלפי ישראל בירכני אלוהים בבן נעלה וחרוץ בלימודו עודנו במבחר ימי נעוריו, כחמש עשרה, מלא כרסו בתלמוד, ומלבד שפתנו, שפת עברית, יודע הוא גם שפת המדינה, חכמת החשבון ועוד, ונפשו חשקה בלימודים, אך סוגר לפניו כל בית ספר מבוא, כי עברי הוא. גמרתי אומר לשלחו חוצה לארץ להשתלם במדעים ויעצוני אחדים לשלחו לוינה, כי יש שם מרכז לחכמת היהדות, בית מדרש לרבנים. ואומר אבוא-נא עם הספר לפני אדוני להיות למליץ בעד בני וליהנות מאת אדוני עצה ותושיה, כי מי כמוהו מורה? ומי יוכל בלעדיו ליעצנו מה לעשות, אחרי כי אין בכוחי לפרנס את בני החביב לי כאישון עיני.
השתחויתי
אביגדור גרין
פלונסק, 1 בנובמבר 1901
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה