"אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה": לרגל פתיחת שנת הלימודים

אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו ולכן ראוי שאפרוש מעט ממחשבותיי על החינוך בישראל.

בשנת 1953 חוקקנו חוק החינוך הממלכתי, שהוא לטעמי, אחד משני החוקים הראשונים במלכות, המגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל, לצד חוק השבות. בסעיף 2 בחוק החינוך הממלכתי פרטנו מטרות החינוך בישראל. החשוב בחוק הוא כי


"המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז חפץ זה.

המדינה קבעה שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבר הפנימי שלה" (מתוך דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים, 17.10.1954).

מטרות החינוך המוגדרות בחוק השתנו מעט לאורך השנים ולכן אסיים דברי במלים שנכונות תמיד ונמצאות לפני כל מטרה אחרת של החינוך בישראל:

"חינוך ממלכתי במדינה דמוקרטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן-חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל" (נצח ישראל, 1953).

מורות ומורים, מחנכות ומחנכים – גם בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה:

תעזו, תתמידו, תצליחו.

(תמונה מביקור אצל תלמידים שעלו מתימן בשנת 1950 - דוד אלדן, לע"מ)