"נהניתי מכתיבתך, אם כי לא הסכמתי לכמה מדבריך": אחרי מות עמוס עוז

כמה פעמים בחיי הצטלבה דרכי עם דרכו של עמוס עוז, שנפטר לפני יומיים. בפעם הראשונה, היה הוא נער בן 15 ואני הייתי בימי הראשונים בשדה בוקר. הוא כתב לי מכתב ארוך ונוקב, ואני השבתי לו מכתב. בהיותו אדם צעיר, בן 22, הגיע עמוס עוז, עם כמה מחבריו בני איחוד הקבוצות והקיבוצים, למפגש בלשכתי. שם שאלתיו כמה שאלות אודותיו:

ברשומה זו ארצה לחזור לחלופת המכתבים הראשונה. כתיבתו של עוז הייתה חריפה ונוקבת כבר בגיל צעיר והיא הותירה בי רושם. כאן אביא כמה קטעים ממכתבו וכן את המכתב בשלמותו לטובת הקוראים שאינם סומכים על שיקול דעתי כעורך:

(לקריאת מכתבו המלא, הכנסו לקישורים הבאים: עמוד 1, עמוד 2, עמוד 3)

לא השיבותי על כל שאלותיו של עוז הצעיר, אך כתבתי לו מכתב בחזרה:

אני משוכנע שעוז ואני היינו חלוקים בדעותינו בנוגע לעניינים שונים, אך בדבר אחד אני בטוח: הוא קרא את מכתבי ואכן פעל כדי להרבות אור ולעשות עשיה חיובית. ולוואי ויעשו זאת כל קוראי.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

"אני תפילה שהשלום והרצון הטוב... יושגו בקרוב": ברכה לרגל חג המולד

בסוף חודש דצמבר בשנת 1948 המלחמה אמנם התקרבה לקצה אך קרבות התחוללו בנגב. סיום המלחמה הקרב איפשר לנו לעסוק סוף סוף בעניינים אזרחיים ועיקר מרצנו הציוילי בתקופה זו הופנה להכנה לבחירות הראשונות לכנסת, שעתידות היו להיערך בינואר 1949.
כידוע לכם, במגילת העצמאות כתבנו שמדינה ישראל היא מדינת העם היהודי, אך גם פנינו לתושבי הארץ הערבים:
"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".
במגילה הבטחנו גם לשמור על חופש הדת והתרבות במדינה. עם בוא חג המולד הראשון, שיגרתי ברכה לכל תושבי הארץ הנוצרים, בלשון זו (כפי שהתפרסמה בעיתון "המשקיף"):

אמנם לא נטיתי חיבה רבה לנצרות בכלל. במקום אחר כתבתי כי "האהבה הגדולה המופלגת שנצטוותה עליה הנצרות לא חייבה אותה למעשים ומשום כך נעשתה פלסתר" (חזון ודרך א', עמ' 263). אולם, משהייתי ראש ממשלת ישראל האחריות הממלכתית שלי הייתה נתונה לכל תושבי הארץ.
בברכת חג שמח לעדות הנוצריות,
תעזו, תתמידו, תצליחו!

100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה: "נכנסתי שוב, לאחר גלות של שלוש שנים ושמונה חדשים, לתל אביב (יפו) אשר ממנה גורשתי 'לתמיד'"

היום מלאו 100 שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.
כשפרצה המלחמה הגדולה ישבתי בקושטא (איסטנבול) בהיותי סטודנט למשפטים. עם פרוץ המלחמה גורשתי, יחד עם חברי הטוב יצחק בן-צבי – בתחילה לאלכסנדריה, ומשם לאמריקה. באמריקה הוספתי לפעול למען המטרות הציוניות וגם נישאתי לפולה. אחרי הצהרת בלפור, יזמנו והקמנו הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי. התגייסתי לצבא הבריטי והגדוד הוצב במצרים לאימונים. הנה תמונתי המפורסמת במדי הצבא הבריטי:

בזמן שירותי הצבאי נולדה לי בתי הבכורה, גאולה. ב-6.11.1918 זכיתי לשוב סוף סוף לארץ ישראל, וכתבתי על כך לפולה ולגאולה (המכתב, יש לציין, נכתב ביידיש ותורגם לימים על ידי יהודה ארז):

הדבר הראשון שעשיתי עם הגיעי לארץ ישראל אחרי תקופה ארוכה כל כך, היה, כמובן, הצטרפות לישיבת מפלגה בתל אביב:

ב-11.11.1918 נסתיימה, כידוע, המלחמה הגדולה. ביומני ציינתי הדבר בקצרה (ה"אליס" הן Allies, מה שכונה לימים "מדינות ההסכמה"):

המלחמה שינתה גורלם של רבים – פרטים ועמים. סיום המלחמה בישר על עידן חדש, עבורי באופן פרטי וגם עבור תנועתנו. חשוב שנזכור, שגורלנו תלוי בתולדות העמים, אך גם במעשינו אנו.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

קצת על הקשר עם הציבור: "אני מבקש מהחבר שצעק, יעלה כאן ויגיד מה יש לו"

העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי.

פוליטיקאי, נבחר ציבור, טוב לו שיכיר את בוחריו. הבוחרים, קרי הציבור הרחב, אינו זוכה הרבה שישמע קולו במסדרונות הכנסת או בישיבות הממשלה. זכיתי בשנותי הרבות כראש הממשלה לעמוד בקשר עם הציבור, בין אם במכתבים, בביקורים או בעצרות פוליטיות. השתדלתי להגיב באופן אישי על מכתבים שקיבלתי.

שנת 1959 הייתה שנה סוערת מאד. בקיץ החלו מהומות בחיפה שהתפשטו למקומות נוספים בארץ. ב-3.11.1959 נערכו הבחירות לכנסת הרביעית, כשברקע לא נשכחו מאורעות ואדי סאליב ודו"ח ועדת החקירה בראשות השופט עציוני שנועדה לחקור את האירועים והנסיבות שהובילו אליהם. בבחירות נחלה מפא"י בראשותי הצלחה כבירה, כאשר קיבלנו 47 מנדטים והרכבנו ממשלה יציבה.

כשבוע לאחר הבחירות ערכנו עצרת עם בחיפה, בוואדי סאליב. בעצרת נשאתי דברים ובהם סיפרתי, בין היתר על שנותיי הראשונות בארץ ישראל. כמו כן דיברתי על קליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים, שהייתה רצופה בקשיים ומשברים וידענו שהייתה רחוקה מלהיות אידאלית. במהלך דברי התפרץ אזרח מהקהל והחל לצעוק. ניסו למנוע ממנו מלקרוא ולגשת אלי, אך אני ביקשתי שיפסיקו ויתנו לאיש לדבר, כפי שדיווח "על המשמר" (לא מגדולי אוהביי):

שמעתי דבריו וביקשתי שלא יוסיף להפריע ושאטפל בפנייתו אחרי האסיפה, אליה הגיעו אלפים לשמוע דברי. הוא הוסיף והתפרץ שוב. אך לאחר מכן נרגע. הנה הדברים כפי שהם מופיעים בתמליל הנאום שהופק באותו ערב:

השתדלתי לא לשכוח דבריו גם בסוף הנאום, לאחר דקות ארוכות, והנה שוב מתוך התמליל:

העיתונים שמחו לדווח אל המפגש הבלתי מתוכנן עם שלום כהן, וכל אחד מהם הדגיש את החשוב לו (הצפה, קול העם, על המשמר, חרות, מעריב) . לי, על כל פנים, היה חשוב לשמוע את האיש וכמו שאמרתי פעם השתדלתי לא לחשוב על עצמי כמי שיורד אל העם אלא כמי שפונה לעם ולעתים עולה אל העם.

לא הייתי מנהיג מושלם ולא הייתי חף מטעויות. אבל העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי. עד יומי האחרון. ולוואי ומנהיגי ישראל ינהגו כך תמיד ויחזקו את המורשת הדמוקרטית והממלכתית שרציתי להקנות לעם.


תעזו, תתמידו, תצליחו!

ביום זה נשלחות ברכות כל האנושיות לחגה הגדול של צרפת: לרגל יום הבסטיליה וגמר גביע העולם

בשנת 1957 החל לראות אור עיתון בשם ל'אינפורמסיון ד'יזראל, שהפיץ ברחבי מדינות דוברות צרפתית ידיעות ודעות הקשורות למדינת ישראל. בשנת 1961 ביקשתי לפרסם בעיתון זה ברכתי לרגל יום הבסטיליה. הדגשתי בינלאומיותו של היום והערכים האנושיים שבמרכזו, ערכים המשותפים לצרפת ולמדינת ישראל - החירות והצדק.

אלו היו דברי אז, ואני שולח אותם גם היום, לרגל יום הבסטיליה וגם לעידוד נבחרת הכדורגל הצרפתית שתתמודד הערב בגמר הגביע העולמי:

"דבר טוב אתם עושים בהוציאכם גליון מיוחד לחגיגת 14 ביולי של העם הצרפתי. זה לא היה מאורע צרפתי - אלא בינלאומי גדול. המהפכה הצרפתית הגדולה הניחה היסוד לחירות האדם באירופה המערבית והשפעתה ניכרת העד היום הזה. העם הצרפתי עמד מאז בראש התרבות האירופאית - וז"א האנושית.
בימינו אלה - השכילה צרפת לקרוא דרור לאחוזותיה ביבשת אפריקה, וארצות-אפריקה הצרפתית נהפכו לאומות בנות-חורין, ואין פלא שהן שומרות המורשת-התרבותית הצרפתית ולשון צרפת היא לשון החינוך והממשלה בארצות חדשות אלה.
ביום זה נשלחות ברכות כל האנושיות לחגה הגדול - חג לאומי ובינלאומי כאחד - של צרפת, שתוסיף גם להבא, תחת הנהגתו הנועזת והמרחיקה ראות של גנרל דה-גול, לשמש אחד ממרכזי התרבות וחירות האדם.
כל איש בישראל גאה ביום זה על הידידות המתגברת בין ישראל ובין צרפת, ידידות המושרשת בערכי החרות והצדק והיעודים האנושיים המשותפים לשני עמנו.
13.7.1961
לעתון ל"אינפורמסיון"."
וכאן מן הארכיון (לחצו להגדלה):

בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!




הנה אני ודה-גול בתמונה מ-1960 (פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי)

"בניגוד למשטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים": דברים לרגל יום העצמאות של ארצות הברית

בשנת 1956 שלחתי מכתב ברכה לשגריר ארצות הברית בישראל, מר אדוארד לוסון, לרגל יום העצמאות של ארצו. אפשר לציין שזו הייתה תקופה שבה, לפחות לפי חלק מחוקרי ההיסטוריה הישראלית, התחילה מדינת ישראל לגבש את הנטייה להעדפת ארצות הברית והגוש המערבי במסגרת המאבק הבין-גושי, המלחמה הקרה.
במכתבי הדגשתי, על כל פנים, המאבק של אמריקה למען חופש, החל מהקמתה - אז נאבקה באימפריה הבריטית, דרך מלחמת האזרחים, בה הוביל לינקולן את הקרב לביטול העבדות ועד לאותם ימים, בהם נאבקה ארצות הברית נגד "משטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים", כמו במלחמת קוריאה למשל.

והנה לפניכם מכתבי:

שגרירי היקר,

לחץ עבודה מונע ממני התענוג להיות אתך היום בחג העצמאות של ארצך. חג זה בעיני הוא חג של כל אדם שוחר חופש ועוז רוח חלוצי. ההיסטוריה של העם האמריקני היא פרשה נהדרה של גבורת המוני אדם מארצות שונות בכיבוש השממה והפרחתה, בבנין הדימוקרטיה הגדולה והעצומה ביותר בתולדות המין האנושי ומאבק טרגי והירואי לביטול העבדות שנעשה מתוך מלחמת אזרחים שלא היתה כמוה בהיסטוריה האנושית.

שוב הוטל על ארצך הגדולה לעמוד בימינו אלה בראש המערכה העולמית לחירות ולכבוד האדם - בניגוד למשטר עריצות והפיכת אנשים לרובוטים.

קבל ברכתי הנאמנה שיצליח עמך הגדול במערכה זו ויבורך בחכמה, בכוח וברצון טוב כאלה שגילה במערכה הטרגית וההירואית לביטול העבדות בארצך תחת הנהגתו המופתית של גדול מדינאי העולם במאה התשע עשרה - אברהם לינקולן.

            קבל נא גם ברכת הגברת בן גוריון לך ולגב' לאוסון.

                                                                                                                                      בהוקרה.

תעזו, תתמידו, תצילחו!


נ.ב.
מעניין איך היה מתקבל מכתבי זה נוכח פגישת הפסגה של נשיא ארצות הברית עם מנהיג קוריאה הצפונית.

"מוטב יהיה להחליף אחרי תקופה מסוימת ראש המשטרה...": על מינוי מפכ"ל המשטרה

העיתונות בימים אלה מלאה בשאלות בדבר התערבות ראש הממשלה בהארכת כהונתו של מפכ"ל המשטרה. אלו המצויים בעיתונות ראו ודאי שהיועמ"ש אסר על ראש הממשלה להתערב בנושא. כשהקמנו המדינה, הייתה המשטרה גוף חשוב מאין כמוהו, אך הקמתו לא הייתה קלה. בעוד צה"ל זכה באהדת הציבור כבר עם הקמתו, הרי שהמשטרה זכתה ליחס חשדני, כפי שכתבתי למפכ"ל המשטרה הראשון עם פרישתו מהתפקיד, בשנת 1958:

יחזקאל סהר (סחרוב), מונה למפקד המשטרה כבר בחודש מרץ 1948, עוד לפני שקמה המדינה. אחרי הקמת המדינה נצטווה לסדר את המשטרה ומשמר הגבול למלא את תפקידיהם (מתוך מכתב, 6.2.1949):

במהלך כהונתו של סהר, קרה שגם שמי שורבב כבעל אינטרס במינויים במשטרה, על רקע פרשה שנקשרה בשמו של בני, עמוס, ובקבוצה של אינטלקטואלים שהתאגדו תחת השם "שורת המתנדבים". בשנת 1957 נשמעו כבר קולות רבים שמתחו ביקורת על תפקוד צמרת המשטרה, על כך שהמשטרה אינה מתחדשת ועל פוליטיזציה של קציני המטה. אני קיבלתי את המפכ"ל סהר לשיחה וביקשתי ממנו לא להישבר תחת הלחץ (מן היומן):

לבסוף, סהר הגיש את התפטרותו בקיץ של שנת 1958. אני כתבתי לו מכתב ארוך וממנו אביא בפניכם קטעים:

אינני יודע אם נכון שראש הממשלה יעסוק באופן ישיר במינויים במשטרה. אני על כל פנים נהגתי כך מתוך תפיסה ממלכתית, אך בהחלט יתכן שטעיתי בעשותי כך. אך גם אם טעיתי, אבקש מכם להניח שמניעיי היו נקיים:

"לעולם לא תוכל לדעת אם לא תטעה. כי אם אתה יודע שאתה טועה, לא תעשה את הטעות. אתה עושה משהו כי אתה חושב שהוא נכון" (מתוך הסרט בן-גוריון: אפילוג).

תעזו, תתמידו, תצליחו!