יצאתי הבוקר לבני ברק לפגישה עם חזון איש [...] העמדתי לפניו השאלה [...] יש יהודים כמוך וכמוני. איך נחיה יחד? איך נהווה יחידה?
חזון איש הקשיב בבת צחוק קלה ופיקחת. יש לו פנים וענינים של איש רוח [...] הוא ענה [...] מדוע מוכרח בחור צעיר לעבוד בשבת דווקא ליד ביתי? מדוע לא יכלים גם אתם לשמור שבת - כלום זה מזיק? [...] אמרתי גם אנו מוקירים השבת, ורוצים בעונג השבת, אבל תפיסתנו שונה [...] והן לא תיתכן שתאנסו אותנו [...] כלום אינו מודה שאהבת ישראל קודמת לכל? [...]
לבסוף גמר דבריו [...] יש דברים שנמסור עליהם נפשנו; אנחנו אולי מעטים, אבל כשנמסור נפשנו נהיה חזקים, ולא יהיה כוח שיתגבר עלינו.
דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין.
צבא הוא ביסודו ובדרך כלל בזבוז כסף בכוח אדם. אך מעין בטוח מאש, גם במקרים מסוימים מונע אש (לפעמים גם מדליק שרפה). במדינות מתוקנות הוא גם מוסד חינוכי במידה ידועה, אצלנו הרבה יותר. מכשיר חלוצי, מנחיל לשון, מקנה ידיעת הארץ, מאחה קרעי שבטים, מעלה הכרח האדם,מחנך להתישבות, מטפל בעליה -חורג ממסגרת הבטחון, כשם שהבטחון חורג ממסגרת הצבא, כי גם עליה והתישבות הן ביטחון [...]
ולכן ארגון הצבא יש לכוון לקראת קיום בטחון שוטף, הגברת הפוטנציאל בשנים הבאות יש לקצץ שיא האזרחים, משרתי קבע וימי אמונים של מילואים.
יומן בן-גוריון, 13.2.1952
אינפלציה של צבא קבע לא רק יעלה לנו ביוקר, לא יהיה רק הרס במובן כלכלי וכספי, אלא יהיה לדעתי גם הרס הצבא. אינפלציה כזו פירושה שנקח לצבא הקבע כל אדם אשר ימשך לשם אם יבטיחו לו שיכון, מעמד, או זכויות אחרות. אנשים אלה יהוו סכנה לביטחון ולמדינה
ישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י, 24.7.1952
בעקבות התנגדותו של הרמטכ"ל יגאל ידין לקיצוץ בתקציב הביטחון, שהביאה בסופו של דבר להתפטרותו, כתב לו בן-גוריון את הדברים הבאים:
קראתי דבריך מאתמול – בצער ובהוקרה [...] נדמה לי שאינך רואה התמונה כמו שהיא. אני מאמין בהחלט לדבריך האחרונים, ואין בדעתי לתת לך להשתחרר מתפקידך. [...] ביטחון מדינת ישראל אינו עומד על הצבא בלבד [...] אסור שכוחות הבטחון יערכו רק מתוך ההנחה שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה [...] יש הכרח לקצץ כעשרה מיליון מתקציב הביטחון [...] זה יתכן בקיצוץ צבא הקבע, העובדים האזרחים, קימוצים במילואים, וניצול יותר יעיל של נח"ל [...] אין מנוס מעובדות! [...] אני בטוח שדבר זה יתכן, כי הוא הכרחי.
