"עלי להיות בחגים עם חברי בשדה בוקר...": לרגל חג הפסח

קוראי היקרים

חג הפסח המתקרב מזכיר שוב אחד הסיפורים החשובים בתולדות עמנו – סיפור יציאת מצרים. בבלוג זה כבר כתבתי על פסח כמה פעמים, אך לא מיותר לשוב ולהזכירו. 
יש חוקרים מודרניים שכופרים ביציאת מצרים משום שאין לה זכר בכתבי מצרים, אבל אין אדם צריך להיות מאמין עיוור או כפוף למסורת הכתובה בשביל להבין שיציאת מצרים היא עובדה היסטורית בלתי-מפוקפקת. דבר שנחרת כה עמוק בהכרת העם, ושהדיו נשמעים כמעט בכל ספרי הנביאים ובכמה מספרי הכתובים – אין ספק שהיה מאורע היסטורי ומאורע מרכזי בתולדותינו.

(מתוך הרצאה בפני אגודת העיתונאים, 12.5.1960, עיונים בתנך עמ' 243).

בעת שבתי בביתי שבשדה-בוקר, הוזמנתי לא אחת לחוג הפסח במקומות שונים. לכולם השיבותי תשובה דומה – אני עורך הסדר בשדה-בוקר עד שסביבותיו יוריקו.

ולמפקפקים מביניכם, אצרף שתי תשובות כאלו – האחת לחברי עין-חרוד איחוד בשנת תשי"ח

והשנייה לחברי כנרת בשנת תשכ"א:

בואו לטייל בפסח בנגב ותראו שאמנם הנגב לא כולו ירוק, אך היישובים פורחים ומשגשגים.

ואסיים, כרגיל בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!  

"יוכלו התנין והרהב לרודן המצרי...", לרגל כניסת הצוללת "רהב" לשירות מבצעי

שלום רב

בחודשים האחרונים למדתי על הגעתה של צוללת חדשה לשירות חיל הים, הצוללת "רהב". ידוע לי גם שלפני שנים מעטות התקבלה לשירות הצוללת "תנין". הרשו לי, בעיקר הקוראים הצעירים מביניכם, להזכיר שאין זו הפעם הראשונה שמתקבלות לשירות חיל הים הצוללות רהב ותנין. בשנת 1958 רכשנו שתי צוללות מצבא בריטניה והכשרנו אותן לשירות בצה"ל. עד שהתפרסמה הידיעה באופן רשמי, ריחפו שמועות בדבר רכישת הצוללות. עיתון "חרות" ניצל הזדמנות זו לנגח אותי, אך אין אני רואה בכך אלא זוטא (חרות, 29.12.1958):

החשוב הוא שהבאנו הצוללות וחיזקנו בטחוננו הצבאי. בטקס קבלת הצוללת "רהב" לא יכולתי להשתתף, אך שלחתי אגרת ברכה, אותה תוכלו לקרוא בקישור הזה.

 שיח ציבורי התחולל לא רק על ערכן הבטחוני של הצוללות החדשות אלא אף על שמותיהן. מובן, ששמחתי על השמות הקושרים את עתידנו עם שורשינו מימי התנ"ך – הלא "תנין" ו"רהב" היו יצורים ימיים אימתניים שהוזכרו בתנ"ך. הנה כאן מכתב ששלחתי לאזרח שרצה לערער על השמות:

את  המאמר מן התלמוד על פירוש השם רהב הוריתי לקבוע על סיפון הצוללת, כפי שקראתם בוודאי ב"דבר" ב-12.11.1958.

ואסיים בברכה לרגל השנה החדשה:

תעזו, תתמידו, תצליחו!

"30.08.1920: בצהרים נמול בני וקורא שמו עמוס": על נביאי שקר ונביאי אמת, לרגל יום הולדת בני

בסוף אוגוסט של שנת 1920 נולד בני עמוס, אח קטן לגאולה. הייתי עסוק מאד באותם ימים וכתבתי על כך בקצרה ביומני:

קראתי לבני הוא בשמו של אחד מנביאי האמת של עם ישראל. אני, שפעלתי למען כינון חברת מופת בישראל, ראיתי בנביאי ישראל מצפן מוסרי לעמנו, והדבר מודגש גם במגילת העצמאות. נביאי השקר אולי לא פסקו עד היום. זוהי מלאכה קלה; אולם נבואת האמת והצדק הייתה מיוחדת לישראל והטביעה חותמה במידה לא מעטה על חלק גדול מן המין האנושי והייתה בעיקר מפעלם של נביאי-הכתב, מימי עמוס מתקוע ועד ירמיהו מענתות. 

בהרצאה שנתתי בחוג התנ"ך במדרשת שדה-בוקר ב-8.10.1968, אמרתי הדברים הבאים:

אני מאמין שעלינו לשמוע קול הנביאים ולכן עלינו להיות עם סגולה. לשם כך דרושה לנו ממשלת סגולה, כזו שתעורר כבוד ואמון ביהדות ובטובי עמי העולם. זהו, לדעתי, מוסר ההשכל של התנ"ך ושל ההיסטוריה היהודית מימי-קדם ועד ימינו אנו.

נ.ב.

אם תבואו בימים אלו לצריפי שבנגב, תוכלו לראות התערוכה החדשה ובה תמונות לא רגילות שלי. חלקן תוכלו לראות בקישור הזה. 

ואסיים דברי, שוב, בדברי הברכה בה ברכתי מקימי יטבתה: תעזו, תתמידו, תצליחו!

עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות

י"ג טבת תשי"ג

31 בדצמבר 1952

למר י. פרץ שלום וברכה.

[...] ואשר למלת היחס "את" המסכנה. כליה - חס ושלום. אולם ברוב הגדול של המקרים היא מיותרת בהחלט, והראיה, מאות פסוקים מהתנ"ך, שמשמיטים "את", אם כי באותם הביטויים יש "את" בהזדמנויות אחרות [...]

ובכל מקום שאין "את" חסרונה לא מורגש כלל, סימן שאין בה צורך, אלא במקרים מועטים שאפשר לטעות בנושא ובנשוא. ובכל מלה מיותרת - יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות [...]

נסה לקרוא: "בראשית ברא אלהים השמים והארץ" - ותראה שלא חסר כאן כלום.

חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו.

בכבוד רב

ד. בן-גוריון

כ"ט בחשון תשי"א

3 בנובמבר 1950

למר יצחק אבינרי

אדוני הנכבד,

שמתי לב למאמרך ב"על המשמר" [...] יודע אני בקיאותך המפליאה בלשוננו ובדקדוקה, וזו תהא העזה רבה מצדי לחלוק על דעתך, ואעפ"כ נראה לי שהמלה "את" היא מיותרת [...]

יכתוב כל איש לפי טעמו. ברור לי שמותר לכתוב בלי "את" כשם שמותר להוסיף "את", אם כי הוא מיותר.

בהוקרה רבה

ד. בן-גוריון

 

דוד בן-גוריון על המילה 'את' – היא לפעמים הכרחית, לרוב מיותרת

30.4.1967

אישי הדגול,

קראתי בעיתון "מעריב" […] חלק מדברי כבודו.

כ"צבר" ישראלי ברצוני להעיר מספר הערות.

א. בדבריו כב' כמעט אינו מזכיר את המלה "את" […] מבין אני כי לעתים רחוקות אפשר להשמיט את ה"את" אך אין לעשות זאת לשיטה קבועה […] בכלל כל עניין ה"השמטה" אינו מוצא חן בעיני. מה חטאה ומה פשעה של המלה הקטנה והחשובה הזאת שרוצים להשמידה?

בתודה מראש ובהערצה

עמוס פריש

(בן י"ד שנה)

שדה בוקר, 4.5.1967

לעמוס פריש – שלום,

מחוסר זמן אענה לך בקצרה על שתי שאלותיך: -

"את" – היא לפעמים הכרחית, לרוב מיותרת, אבל רשות ולא חובה. אם תאמר: ראובן הכה שמעון, לא ברור מי הכה את מי. אם ראובן את שמעון, או שמעון את ראובן, ולכן דרושה המילה את. אבל לא תמיד. עיין בפרשת בראשית, כשקראו שמות לילדי יעקב […] לגבי שבעה נאמר ותקרא שמו – בלי את, ורק לגבי ארבעה כתוב ותקרא את שמו. ז"א, "את" היא רשות ולא חובה (יש עוד דוגמאות למאות)

בב"ח,

ד. בן-גוריון

"ברוכים המנצחים. עמדתם במבחן קשה."

מוקדש לאוהדי מכבי חיפה ולאוהדי הכדורגל באשר הם.

ירושלים, י"ט בכסליו תש"ך

20 בדצמבר 1959

לנבחרת ישראל שלום רב.

אני בטוח שאביע לא רק את רגשותי אני אלא רגשות הממשלה כולה, וגם רחשי העם אם אומר לכם: ברוכים המנצחים. אנו מתגאים בכם.

עמדתם במבחן קשה. הוטל עליכם להיאבק באקלים מכביד ומעייף, באווירה לא אוהדת, וידעתם להתגבר על העייפות, על החום, על שאר התנאים הבלתי נוחים, והנחלתם נצחון מזהיר לספורט הישראלי, וגביע אסיה אינו עוד מחוץ לתחום הישגיכם.

היה זה לא רק נצחון לספורט הישראלי. עליונות משחקכם הפגינה בפני עמי אסיה עליונותו האיכותית של עם ישראל, וביודעים או שלא ביודעים מלאתם בכבוד ובהצלחה שליחות מדינית רבת-ערך.

לא אמלא חובתי אם לא אציין חלקו הרב של מדריככם, מר גיורא מאנדי, בנצחונכם זה. ידו המנוסה וכושר ההדרכה שלו היו ניכרים במשחקכם ובנצחונכם. יישר כוחו.

בברכה,

ד. בן-גוריון