ב-22.11.1949, במהלך דיונים
רבים באו"ם בדבר מעמדה של ירושלים, הציעו האוסטרלים במפתיע לקבוע כי ירושלים
תהיה נתונה לשליטה בין-לאומית. לשר החוץ, שרת, כתבתי אז שאם נעמוד בפני הברירה
לצאת מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם.
בעוד האו"ם דן בהצעה
האוסטרלית, החלטנו להקדים תרופה למכה ולהכריז על ירושלים כבירתנו הנצחית. אם תרצו
לקרוא נימוקי ועמדתי מול ההצעה האוסטרלית באו"ם, תוכלו ללחוץ על הקישור
הזה. בין השאר אמרתי שם כי
"אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא
חלק אורגאני ובלתי-נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה הישראלית,
מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל. אנו גאים על כך, שירושלים
נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים,
שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צרכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו״ם להבטיח
סידורים אלה".
ההודעה שלי בכנסת הפתיעה את
הסיעות השונות, אך התקבלה כמובן ללא קושי. במיוחד הופתעו יריבותי הפוליטיות,
מפ"מ משמאל ו"חירות" מימין, שרצו להשתמש בירושלים כדי לנגח הממשלה
בראשותי. ועל וילנר, נציג מק"י לא אכביר במילים. תוכלו לקרוא על כך ביומני
מאותו היום:
ההצעה האוסטרלית התקבלה כמה
ימים אחר כך וקיבלה את הסימן 303 (IV). מעמדה הבין-לאומי של ירושלים כבירת ישראל לא הוכרע גם לאחר
מותי. החלטה 181 מכ"ט בנובמבר קבעה את ירושלים במעמד בין-לאומי אך קבעה גם
תוקף למעמד זה. באין החלטה אחרת, החליטה כנסת ישראל ב-1980 לקבע בחוק את מעמדה של
ירושלים.
כידוע, היום צפוי נשיא
ארה"ב להודיע על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ובכך להכיר מעשית במעמדה
כבירה. אם הייתם שואלים לדעתי, הרי שהבעתי אותה כבר בספרי "מדינת ישראל
המחודשת". שם (עמ' 403-404) כתבתי בקצרה על גורל הצעה שהצענו אנו באו"ם,
על הכרה בירושלים כבירה:
"כשנתקבלה טלגרמה ממשלחתנו באו"ם שהצעתנו בדבר
ירושלים יש לה סיכוי של קול אחד בלבד, הקול של משלחת ישראל, טילגרף ראש הממשלה
חזרה שלדעתו מספיק הקול האחד במקרה זה".
במקרה זה אין, לטעמי, משמעות גדולה להכרה של
מי מאומות העולם, אלא רק למעשינו אנו.
תעזו, תתמידו ותצליחו!
