100 שנה לתום מלחמת העולם הראשונה: "נכנסתי שוב, לאחר גלות של שלוש שנים ושמונה חדשים, לתל אביב (יפו) אשר ממנה גורשתי 'לתמיד'"

היום מלאו 100 שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה.
כשפרצה המלחמה הגדולה ישבתי בקושטא (איסטנבול) בהיותי סטודנט למשפטים. עם פרוץ המלחמה גורשתי, יחד עם חברי הטוב יצחק בן-צבי – בתחילה לאלכסנדריה, ומשם לאמריקה. באמריקה הוספתי לפעול למען המטרות הציוניות וגם נישאתי לפולה. אחרי הצהרת בלפור, יזמנו והקמנו הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי. התגייסתי לצבא הבריטי והגדוד הוצב במצרים לאימונים. הנה תמונתי המפורסמת במדי הצבא הבריטי:

בזמן שירותי הצבאי נולדה לי בתי הבכורה, גאולה. ב-6.11.1918 זכיתי לשוב סוף סוף לארץ ישראל, וכתבתי על כך לפולה ולגאולה (המכתב, יש לציין, נכתב ביידיש ותורגם לימים על ידי יהודה ארז):

הדבר הראשון שעשיתי עם הגיעי לארץ ישראל אחרי תקופה ארוכה כל כך, היה, כמובן, הצטרפות לישיבת מפלגה בתל אביב:

ב-11.11.1918 נסתיימה, כידוע, המלחמה הגדולה. ביומני ציינתי הדבר בקצרה (ה"אליס" הן Allies, מה שכונה לימים "מדינות ההסכמה"):

המלחמה שינתה גורלם של רבים – פרטים ועמים. סיום המלחמה בישר על עידן חדש, עבורי באופן פרטי וגם עבור תנועתנו. חשוב שנזכור, שגורלנו תלוי בתולדות העמים, אך גם במעשינו אנו.

תעזו, תתמידו, תצליחו!

הייתי קורא תמיד רשימותיך בלמרחב בעניין רב: עם מותו של חיים גורי

לפני ימים אחדים כתבתי על דבר מותה של פולה, לפני חמישים שנה. והנה למדתי על לכתו של חיים גורי, משורר, סופר, עיתונאי, לוחם. הערכתי מאד את חיים גורי והחלפנו בינינו לא מעט מכתבים.

הנה מכתב התנחומים ששלח גורי אחרי מות פולה (לחצו להגדלה):

ולמתקשים לפענח את כתב היד, הנה דבריו:

ירושלים 28.2.68

לדוד בן-גוריון היקר.

קראתי אגרותיך לפולה ז"ל, רעיה ואם, והצטערתי על כי לא שיגרתי אליך דבר השתתפות בצער ואתה הן זכרתני בימי אבלי עם פטירת אבי ז"ל.

היה חזק בבדידותך, ללא בת בלויה שלוותה אותך לאורך כל הדרך הקשה, ללא עינה האוהבת והצופיה תמיד. אינך בודד שהרי מוקף אתה דאגה, אהדה והערצה.

שדה בוקר שלך, מקום מנוחתה, היא סמל לכוחך הנדיר, להתחיל תמיד מחדש.

שלך,

חיים גורי

גורי זכר את דברי הניחומים ששלחתי אני אליו עם מות אביו, כשלוש שנים מוקדם יותר. הודיתי לו על מכתבו ושם הבעתי את הערכתי הרבה אליו (לחצו להגדלה):

טוב שהזכיר לי שאפשר תמיד להתחיל מחדש.

אתן ואתם, הרוצים להתחיל מחדש – תעזו, תתמידו, תצליחו!

"שלושה ימים נוראים": חמישים שנה לפטירת פולה בן-גוריון לבית מונבז

ב-29.1.1968, בדיוק לפני חמישים שנים, מתה אשתי פולה. תמיד חשבתי שאמות אני ראשון וההבנה שסוף ימי יעבור עלי  בבדידות הייתה קשה לי. בימים הראשונים עם אשפוזה ופטירתה ניסיתי לשמור על שגרת יומי ככל האפשר.

הנה מכתב תשובה שכתבתי לגברת ששלחה אלי ספר  על הוריה, בבוקר ה-29.1.68. תוכלו לראות בהערה בתחתית המכתב שהוא נשלח רק כחודש מאוחר יותר (לחצו להגדלה):

והנה מתוך יומני מהימים שלאחר פטירת פולה (לחצו להגדלה):

על בחירת מקום הקבורה ודאי קראתם כבר בבלוג, ממש כאן.

אולי מקריאת דברי תחשבוני לאדם קר, אבל האמת היא שאהבתי את פולה אהבה שקשה לתאר במילים, גם אם ניסיתי לעשות זאת לא אחת. כמה חודשים אחרי לכתה של פולה ראיינו אותי כתחקיר לסרט שהפיקו על חיי. הסרט לא הוקרן אבל הראיון עצמו הפך לסרט. הנה קטע שבו דיברתי על פולה (מתוך הסרט "בן-גוריון:אפילוג", במאי: יריב מוזר; עורכת: יעל פרלוב).

גם בימים קשים יש להמשיך הדרך: תעזו, תתמידו, תצליחו!

"והיה לי עצוב מאד ביום הנצחון השבוע...": לרגל ציון סיום מלחמת העולם השניה

קוראות וקוראים יקרים

היום מציינים באירופה וברחבי העולם סיום מלחמת העולם השנייה. כשנסתיימה המלחמה שהיתי בלונדון בניסיון לקדם ענייננו המשותף להקמת המדינה. ויצמן ואני דחפנו לקידום תכנית בילטמור. סיום המלחמה היה חשוב וסימל תקופה חדשה שייחלנו לה בכל מאודנו, אך בכלל לא הייתה בו שמחה עבורי. הנה דף מיומני מאותם ימים:

לפולה, שנשארה בארץ, כתבתי כעבור כמה ימים על התכניות להמשך, הנסיעה המתוכננת לאמריקה, הדאגה לעמוס המשרת בצבא הבריטי וכמה ידיעות ממחנה הריכוז דכאו. הפעם מצאתי לנכון לפרסם את מכתבי במלואו ואקווה שיותר משתחשיבו זאת לגנותי, תמצאו בו עניין (לחצו להגדלה):

עם כל הקושי והזוועות שנתבררו עם סיום המלחמה, ידעתי שהמבחן האמיתי והמכריע של תנועתנו נמצא לפתחנו כעת. אתם יודעים, בוודאי, שחרף הקשיים והמכשולים עמדנו במשימה והקמנו המדינה.

וגם אתם, קוראים וקוראות – ודאי הצבתם מטרות גדולות לחייכם וודאי יערמו מכשולים בדרככם, אך בכל זאת: תעזו, תתמידו, תצליחו!

"לא מצאתי בשום ספר האהבה שנתגלתה לי בחיי פולה": 49 שנים אחרי מות פולה

ב-29.1.1968 מתה פולה.
את פולה פגשתי בעת גלותי בניו-יורק בשנת 1915. נישאנו ב-1917 והבאנו שלושה ילדים לעולם. היא ליוותה אותי גם כשזה לא היה קל ולעתים קרובות ביטלה את רצונותיה הפרטיים לטובת התמיכה בי ובמפעלנו הלאומי.
בשנת תשי"ז הקדשתי לה את אסופת דברי, "חזון ודרך" ה':

 
ההתלבטות היכן תיקבר פולה הייתה בעצם ההתלבטות לגבי מקום קברי שלי. לעמוס, בני, וליהושע כהן, ידידי בשדה-בוקר, הראיתי את המקום - שלוחה היורדת לנחל צין וצופה על הבקעה והמצוק. הם ניסו להניא אותי מבחירה זו, אך התעקשתי שזה יהיה המקום. את עמוס שאלתי: "תגיד עמוס, מי ישכב פה? אני או אתה?". המקום נבחר והוכן לקבורה.

בקיץ של אותה שנה החלפתי מכתבים עם הסופר חיים הזז. בסיומו של אחד המכתבים כתבתי לו הדברים הבאים (לחצו להגדלת התמונה):

קוראי היקרים, גם ברגעים קשים בחיים: תעזו, תתמידו, תצליחו!


ואם תרצו ללמוד עוד מעט על פולה ועל יחסי אליה, בקרוב תוכלו לצפות בסרט "בן-גוריון, אפילוג" של הבמאי יריב מוזר (אנחנו מופיעים שם אפילו בצבע).

הזמנה לנשף פורים

קוראי היקרים
המכירים אותי יודעים שאיני איש בדיחה וחידוד (אף כי ניחנתי בחוש הומור ובלשון חדה - שאלו את "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר"). פורים אינו החג החביב עלי ביותר, אך נתבקשתי על ידי פולה אשתי להזמינכם לנשף פורים. זכרו לרכוש כרטיסים למען מטרה נעלה וזכרו להתחפש בסגנון שנות התשעים (של המאה הי"ט כמובן). תוכלו למצוא הפרסום ב"מעריב":