"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים": תשובה מאוחרת למכתב

בשנת 1972 מצאתי בין ניירותי מכתב אחד, ללא תאריך. המוען היה תלמיד כיתה י' מחיפה, יובל זילברמן. המכתב מעורר מחשבה והכותב ראוי להערכה על הישירות שבה כתב אלי (לחצו להגדלה):

אמנם, בשנת 1972 כבר לא נשאתי שום תפקיד רשמי במדינה וממילא לא הייתי הכתובת לענות על שאלות בשדה תכניות הלימודים, אבל, כרגיל, יש לי מה לומר בנושא. בראיון שהונצח בסרט "בן-גוריון, אפילוג", אמרתי הדברים הבאים:

"בהיסטוריה אני לא מאמין שאדם יחיד יכול לשנות דברים. אם זה לא נעשה על ידי העם או על ידי חלק מהעם, אי אפשר לעשות את זה".

וטוב ממני, ניסח זאת אחד העם במאמרו המפורסם "משה":

"כשאני שומע את החוקרים מתפּלספים בדבר השפעתם של 'גיבּורי ההיסטוריא' על מהלך החיים של המין האנושי, שהללו אומרים: 'הגיבּורים' הם יוצרי ההיסטוריא, והעם אינו אלא חומר ליצירתם; והללו אומרים: לא, כי העם הוא הכוח המקורי, ו'גיבּוריו' בכל דור הם אך תולדות מחויבות ממצבו של הדור; כשאני שומע את הויכּוּחים האלה, אומר אני לעצמי: כמה עלולים הפילוסופים לעצום עיניהם מֵראות מה שלפניהם ולבקש בדרכים רחוקים את הקרוב להם! והרי הדבר גָלוי, שגיבּורי ההיסטוריא האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה".

אני מקווה שיובל זילברמן יקרא תשובתי המאוחרת ויבוא על סיפוקו.

בברכת תעזו, תתמידו, תצליחו!

"העבודה היא לא צרה, שיש להיפטר ממנה במהירות האפשרית": קצת על קיץ וחופשה

במהלך שנות החמישים, נהגו עובדי משרדי הממשלה לצמצם מעט את שעות עבודתם במהלך הקיץ ולהנהיג שעות קיץ מיוחדות. הנה כך בדיווח של "דבר" ב-12.6.1958:

כשלעצמי, ראיתי שהנהגת שעות הקיץ הרגל נפסד שלא יאה למשרתי הציבור. על כן שמחתי מאד כאשר עובדי משרד הבטחון שבראשו עמדתי החליטו שלא לקבל על עצמם סידור עבודה זה. כתבתי להם דבר תודה והוקרה במכתב קצר:

יתכן שעומס העבודה הכריעני בקיץ הבא. בסוף אותו קיץ יצאנו, פולה ואני, לחופשה שבמהלכה ביקשתי שלא יפריעוני כלל. העיתונים דיווחו, כל אחד בדרכו, על חופשתי. "דבר" כתב באופן נייטרלי למדי, ב"חרות" לא שכחו לתבל במעט לעג, ואילו "מעריב" הגדיל והוסיף פרשנות מפוארת על חופשתי. 

בסיום אותה חופשה, שלחתי מכתב תודה לחברת שהם (שירותי הים) ולצוותי האניות בהן נסעתי לצרפת. אכן, התרגשתי מעצם קיומן של ספינות נוסעים מפוארות כל כך שהן כל-כולן ישראליות:

ואתם, קרואים וקוראות – עבדו, אך זכרו גם לנוח מעת לעת, במיוחד כדי לקרוא ספר או שניים ולהשיב כוחות. תעזו, תתמידו, תצליחו!

בעקבות סגירת מפעל סוכר בקרית גת: בין מפעל לזיקוק סוכר לתכנית הכלכלית החדשה של 1952

אתמול למדתי על סגירת מפעל לזיקוק סוכר בקרית גת. סגירה של כל מפעל מדאיגה אותי ובמיוחד סגירה של מפעל באזורים המרוחקים שעלינו להפריח. והרי אני מרגיש קשור בכל נפשי לתעשיית הסוכר בארץ.
בראשית שנת 1952 פרסמה הממשלה בראשותי את התכנית הכלכלית החדשה. ישראל סבלה אז ממשק כלכלי לא יעיל ומפערים גדולים במאזן של יבוא ויצוא הסחורות. המשבר לא נבע מניהול קלוקל, אלא להזכירכם המלחמה שתמה זמן לא רב קודם לכן, המצב הבטחוני שגרר הוצאות כבדות וקליטת מאות אלפי עולים בזמן קצר.
בתכנית החדשה רצינו לעודד בעלי הון לרומם התעשייה הישראלית ולהבריא משקנו כדי להביא לעצמאות כלכלית הדרושה כל כך למדינה צעירה. הנה מתוך דברי בכנסת ב-13.2.1952:



ודאי זכרתם שרציתי לכתוב על סוכר ברשומה זו. באותו נאום בכנסת הבטחתי שבתוך שנתיים יוקם בית חרושת לזיקוק סוכר ויהיה צורך בגידול נרחב של סלק סוכר. ראו כתבה מ"על המשמר" ב-1954 שמתארת את התהליך להקמת תעשיית הסוכר בארץ והקשיים בו:

אמנם, קמה תעשיית סוכר ישראלית. אולם, כמו תעשיות רבות אחרות גם היא לא צלחה את תהפוכות הזמן. אך המשק התייצב וזכינו לעצמאות אשר ייחלנו לה בתחום הכלכלי, גם אם הדבר היה כרוך גם בהגברת הערבויות האמריקאיות ובקבלת כספי השילומים מגרמניה.
קוראים וקוראות, אתם השואפים לעצמאות כלכלית אישית - תעזו, תתמידו, תצליחו!