בא אצלי הקונסול האירני. מברך אותנו לנצחוננו. פרס מעוניינת שבתוך מדינות ערב תהיה מדינה חזקה לא ערבית. הוא גאה על עזרת פרס (בימי כורש) ליהודים, עזרא ונחמיה הוא רואה כפרסים. הוא מבקש להחזיר פליטים פרסים - 45 משפחות בחיפה ועכו - 200 נפש, יש להם כ-36 בתים רובם בחיפה הפליטים עכשיו בלבנון, בחוסר כל, רוצים לחזור [...] הבטחתי לברר מצב הבתים ואם אפשר לפנותם, כי אין טעם להחזיר אנשים שלא ימצאו דירה. הוא ביקש גם על פרדסו של גדול פרסי, מדינאי חשוב, סיד זיא-א-דין טבא-טבאי, היה פעם בארץ, עכשיו בטהרן, אולי יהיה עוד ראש ממשלה, פרדס שלו באדמות הפקר ע"י בית-חנון, אנשינו הוציאו המשאבה והצנורות. מבקש להחזיר רכוש זה למען אפשר יהיה להשקות הפרדס.
עידכון, 14.6.2009, 10:00: נתאי פרץ, בלוגר וידיד המערכת, מדווח בטוויטר כי בידיו עדות מצולמת של מפרקי המשאבה. שמותיהם של "אנשינו" שמורים במערכת. ראו גם את הפוסט שפירסם בבלוג של סיפורי סבתא.
אני יוצא הפעם מהארץ לא בלי עצב. צר לי להיעדר מחג-העצמאות השלישי במולדת. לחג זה יש השנה משמעות היסטורית מיוחדת. בחג העצמאות הראשון חגגנו נצחונות צבא הגנה לישראל. בשני - ביצור משטר דמוקרטי במדינה, כניסתנו לחברת האומות בנות החורין, כינון ירושלים מחדש לבירת ישראל.
השנה נחוג אחד המאורעות הגדולים ביותר בתולדותינו - קליטת ששים רבוא העולים הראשונים והכפלת הישוב היהודי במשך שלוש שנות קיום מדינתנו.
[...] אין זו נסיעתי הראשונה לאמריקא. בפעם הראשונה הלכתי לאמריקא לפני שלשים ושש שנה, כשגורשתי יחד עם חברי י. בן-צבי מהארץ ע"י ג'מאל פאשא בעוון הציוניות [...] מאז הלכתי לאמריקא כמה וכמה פעמים - תחילה בשליחות הסתדרות העובדים, אחר-כך בשליחות ההנהלה הציונית, כיו"ר הסוכנות היהודית.
[...] על תכנית נסיעתי לאמריקא הפעם - מוטב שאספר לאחר שובי ארצה.
ובצאתי אני שולח ברכת הפרידה לכל העם אשר בציון, ובמיוחד לחיילי צבא-הגנה-לישראל, ליחידות נח"ל וחיל המלואים ולשש מאות אלף העולים שזכו להגיע למדינת ישראל המחודשת.
כשמשה שרת ז"ל הובא על גלגלים לועידת מפא"י האחרונה לחלוק על מה שאמרתי כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים" - לא זכרתי מתי אמרתי זאת. היום מצאתי שזה נאמר בסוף נאומי במסדר צה"ל ביום העצמאות ברמת גן ביום ה' באייר תשט"ו - 27.4.55 (כלומר עשר שנים לפני הנאום של משה ז"ל).
נאום במסדר צה"ל ביום העצמאות, רמת גן, 27.4.1955
אולם לרבים מתושבי הארץ נדמה, כאילו באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים [...]אבל כשם שזוהי טעות מסוכנת להניח כי באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, כן אין יסוד לבהלה מאימרות הגויים, גם כשאימרות אלו מדאיגות. הדברים המדאיגים אינם לגמרי חדשים, ועל רבים מהם התגברנו בשנים מעטות אלו [...]לא נהיה כפויי טובה כלפי הדברים הטובים שנשמעו בעצרת-או"ם ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה – אבל נכיר הדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות [...] ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים – אלא על-ידי מעשים. [...]כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "ולא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו [...] עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים , אלא במה יעשו היהודים!
פתק ששלח משה שרת לבן-גוריון, 13.4.1955:
לב"ג שלום
קראתי ב"אגדת ימינו" שחודשה לסדר תשט"ו בשדה בוקר:
"ותאמר העצרת לבווין: לך לך מארץ זו, כי צעקו בני ישראל, ותקם מדינת היהודים".
אני סבור כי הפסוק המחושב והתמציתי הזה הוא הקובע את האמת ההיסטורית ולא הדיבורים שאתה מפלט בעידנא דריתחא על "אום שמום".
אני בטוח כי אלמלא החלטת העצרת ב-1947, לא היתה מדינת ישראל קמה ב-1948. אין זאת אומרת כי לא היתה קמה בכלל, או אפילו כי לא היתה קמה בדורנו, אבל אפשרויות אחרות שהיו טמונות בתעלומות העתיד באותם הימים אינן צריכות לטשטש ולהעלים מעינינו את הזיקה הישירה והבלתי אמצעית שבין הכרזת נובמבר 1947 בניו-יורק, והכרזת מאי 1948 בתל אביב.
