יום רביעי, 30 באוגוסט 2017

"אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה": לרגל פתיחת שנת הלימודים



אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו ולכן ראוי שאפרוש מעט ממחשבותיי על החינוך בישראל.
בשנת 1953 חוקקנו חוק החינוך הממלכתי, שהוא לטעמי, אחד משני החוקים הראשונים במלכות, המגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל, לצד חוק השבות. בסעיף 2 בחוק החינוך הממלכתי פרטנו מטרות החינוך בישראל. החשוב בחוק הוא כי


"המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז חפץ זה.


המדינה קבעה שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת הבריות ועזרה הדדית הן הדבר הפנימי שלה" (מתוך דברים בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים, 17.10.1954).


מטרות החינוך המוגדרות בחוק השתנו מעט לאורך השנים ולכן אסיים דברי במלים שנכונות תמיד ונמצאות לפני כל מטרה אחרת של החינוך בישראל:


"חינוך ממלכתי במדינה דמוקרטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן-חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל" (נצח ישראל, 1953).


מורות ומורים, מחנכות ומחנכים – גם בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה:

תעזו, תתמידו, תצליחו.

(תמונה מביקור אצל תלמידים שעלו מתימן בשנת 1950 - דוד אלדן, לע"מ)

יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

על המחירים שבהנהגה: "זהו הלילה הראשון אחרי הרבה שנים, אולי יותר מעשרים שישנתי מבלי לבלוע שני כדורי שינה"


עמידה בראש המחנה עשויה לגבות מחירים מהמנהיג. ברשומה הקודמת קראתם על כך שפעמים רבות הייתי רחוק ממשפחתי. היום אכתוב לכם על נושא שלא רבים מדברים עליו – השינה. מאז התקופה המתוחה שלפני הקמת המדינה השינה לא באה אלי בקלות.

באוגוסט 1947 כתבתי לפולה מכתב מציריך, שם התקיימה ישיבת הוועד הפועל הציוני. הגעתי לשם אחרי מסע מפרך שעבר בקהיר, רומא ואתונה. ושם, בין פגישה לישיבה, כתבתי:

"אחרי אמבטי וסם-שנה שכבתי לישון, וביום שלישי בבוקר קמתי רענן והרצאתי בוועד הפועל על המצב בארץ, על צרכי הבטחון ועל המלחמה בפורשים".

אחרי אותן שנים התקשיתי להרדם בלי כדור שינה או שניים. הנה כאן מיומני מיום 3.9.1954:









אחר כך ניסיתי, לא בהצלחה מרובה להרדם מבלי ליטול כדורים:








בשנת 1963, כידוע לכם, התפטרתי מראשות הממשלה ולא שבתי עוד לתפקיד זה. כשחזרתי לביתי בשדה בוקר, רקמתי לי תכניות מה אעשה בזמן שהתפנה לי. מצאתי הפתק שכתבתי אחרי כשנתיים וגיליתי שלא הצלחתי לעמוד בתכנית, ואולי אף זה מן המחירים ששילמתי על התפקידים שמילאתי:







ואתם, הרוצים לשנות – הקפידו לישון, אך זכרו שלעתים יש מחירים אישיים למעשה החלוצי. תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

"לא בזריקת מרה, לא בקפדנות, אלא בנועם ובתוכחת אהבה כובשת ולא מרגיזה": מעט על הורות


אתם יודעים בוודאי שהייתי מזכיר ההסתדרות ויו"ר הנהלת הסוכנות וגם ראש הממשלה ושר הבטחון. אבל תפקיד אחד בחיי מילאתי בהנאה מרובה, גם אם הוא הציב בפני קשיים גדולים מבכל שאר תפקידיי – אבא. וברשומה זו ארצה לחשוף מעט את החלק הזה בעולמי. אני בוודאי לא יכול להשיא עצה כמומחה להורות, אך אני בהחלט גאה באופן שבו חינכתי בנותיי ובני.

בחורף 1938 שהיתי בלונדון כדי לשאת ולתת עם שלטונות המנדט בענייני היישוב. כרגיל, החלפתי מכתבים על כל בני המשפחה. האמנתי שלהיות אב אין פירושו להפריד בין שאר תפקידיי לתפקיד זה. לרננה בת ה-13 כתבתי הדברים הבאים:







פולה הייתה אמנם זו שהייתה תמיד עם הילדים, אבל גם מרחוק רציתי להנחיל לבנותיי את הדרך להתגבר על המחלוקות ביניהן. אולי גם אתם, כהורים או כאחים, תוכלו למצוא עניין בחלק מהדברים שכתבתי לגאולה בת העשרים:









כאבא, לא האמנתי בהפרדה בין תפקידיי השונים ואף לא הייתה סתירה בין היותי מנהיג מדיני להיותי איש משפחה. אמנם, לא תמיד היה הדבר קל, אבל שמרנו גם מרחוק על קשר הדוק ורציתי שילדיי לא יסתירו דבר ממני, כפי שהשתדלנו גם פולה ואני לעשות.

ולכם אאחל, גם אם הדבר לא קל – תעזו, תתמידו, תצליחו!