נושא מעמד האישה בחברה שלנו העסיק אותי עוד לפני שהקמנו המדינה. אחרי הקמתה רצינו, אני וחברי, לעגן העניין בחוקי הכנסת. על חוק שיווי זכויות האישה כתבתי בעבר, והיום ארצה לעסוק בנושא אחר אך באותו עניין.
כהיום, גם בשנים הראשונות של
המדינה עסקנו בשאלת גיוס הנשים הדתיות לצבא. רבנים ומנהיגים של מפלגות דתיות פנו
אלי בנושא והביעו לא אחת הסתייגותם הנחרצת לעניין. הנושא עוגן לבסוף בחוק
שירות בטחון (1949), בו קבענו כי בת שתצהיר על היותה דתית ושאינה יכולה מבחינה
מצפונית לשרת בצבא, תהיה פטורה משירות צבאי (סעיף 11 ס"ק ד').
בשנת 1951 חזרנו לדון בנושא
לאור טענות שבנות רבות מנצלות המצב ומצהירות הצהרה כוזבת כדי לזכות בפטור. ושוב
נשמעו טענות הרבנים. תגובה חריפה במיוחד קיבלתי מאת כמה רבנים של אגודת ישראל
(8.2.1951?):
כמובן שאני דוחה בשאט נפש את
ההתייחסות לטוהר הבנות כאל "רכשונו האחרון".
והנה דברים שהשיבותי אני בדיון
בכנסת ב-5.3.1951:
אלו הדברים כהווייתם ואני בטוח בנכונותם כאז כן
היום. אני מאמין שאין להפלות בישראל אדם על רקע השקפתו הדתית ולא נתתי אז יד
להפליה כזו. קיבלתי על כך גם הערכתו של הגאון חזון איש. אולם, לא נתתי יד גם להפליה
מן הצד השני, כזו שתפטור נשים דתיות מכל פעולה למען החברה והמדינה וחיפשתי את דרך
המלך.
ואתם, גם נוכח סערות ודברי
בלע: תעזו, תתמידו, תצליחו!
