קצת על הקשר עם הציבור: "אני מבקש מהחבר שצעק, יעלה כאן ויגיד מה יש לו"

העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי.

פוליטיקאי, נבחר ציבור, טוב לו שיכיר את בוחריו. הבוחרים, קרי הציבור הרחב, אינו זוכה הרבה שישמע קולו במסדרונות הכנסת או בישיבות הממשלה. זכיתי בשנותי הרבות כראש הממשלה לעמוד בקשר עם הציבור, בין אם במכתבים, בביקורים או בעצרות פוליטיות. השתדלתי להגיב באופן אישי על מכתבים שקיבלתי.

שנת 1959 הייתה שנה סוערת מאד. בקיץ החלו מהומות בחיפה שהתפשטו למקומות נוספים בארץ. ב-3.11.1959 נערכו הבחירות לכנסת הרביעית, כשברקע לא נשכחו מאורעות ואדי סאליב ודו"ח ועדת החקירה בראשות השופט עציוני שנועדה לחקור את האירועים והנסיבות שהובילו אליהם. בבחירות נחלה מפא"י בראשותי הצלחה כבירה, כאשר קיבלנו 47 מנדטים והרכבנו ממשלה יציבה.

כשבוע לאחר הבחירות ערכנו עצרת עם בחיפה, בוואדי סאליב. בעצרת נשאתי דברים ובהם סיפרתי, בין היתר על שנותיי הראשונות בארץ ישראל. כמו כן דיברתי על קליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים, שהייתה רצופה בקשיים ומשברים וידענו שהייתה רחוקה מלהיות אידאלית. במהלך דברי התפרץ אזרח מהקהל והחל לצעוק. ניסו למנוע ממנו מלקרוא ולגשת אלי, אך אני ביקשתי שיפסיקו ויתנו לאיש לדבר, כפי שדיווח "על המשמר" (לא מגדולי אוהביי):

שמעתי דבריו וביקשתי שלא יוסיף להפריע ושאטפל בפנייתו אחרי האסיפה, אליה הגיעו אלפים לשמוע דברי. הוא הוסיף והתפרץ שוב. אך לאחר מכן נרגע. הנה הדברים כפי שהם מופיעים בתמליל הנאום שהופק באותו ערב:

השתדלתי לא לשכוח דבריו גם בסוף הנאום, לאחר דקות ארוכות, והנה שוב מתוך התמליל:

העיתונים שמחו לדווח אל המפגש הבלתי מתוכנן עם שלום כהן, וכל אחד מהם הדגיש את החשוב לו (הצפה, קול העם, על המשמר, חרות, מעריב) . לי, על כל פנים, היה חשוב לשמוע את האיש וכמו שאמרתי פעם השתדלתי לא לחשוב על עצמי כמי שיורד אל העם אלא כמי שפונה לעם ולעתים עולה אל העם.

לא הייתי מנהיג מושלם ולא הייתי חף מטעויות. אבל העם עניין אותי. העם לא שיעמם אותי. עד יומי האחרון. ולוואי ומנהיגי ישראל ינהגו כך תמיד ויחזקו את המורשת הדמוקרטית והממלכתית שרציתי להקנות לעם.


תעזו, תתמידו, תצליחו!

"כל העולם החופשי מצפה...": אחרי הבחירות בארצות הברית ולרגל יום השנה להירצחו של קנדי

בנובמבר 1960, בחרו האמריקאים את ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאם. לשמחתי, נפגשתי עם קנדי טרם נפגש ומצאתי ידיד אמת לישראל. אמנם קנדי היה הנשיא האמריקאי הצעיר ביותר ולי כבר קראו "הזקן" זמן רב קודם לכן, אך הוא ייצג רעיונות שתמכתי בהם בכל נפשי. בברכתי לנשיא הנבחר כתבתי הדברים הבאים, שנראים נכונים לכל נשיא נבחר, אך במיוחד נכון היה הדבר עבור קנדי:

הוא השיב לי מכתב זה:

ובתרגום כפי שהופיע בעתון "חרות":

כחצי שנה אחרי שפרשתי אני מראשות הממשלה, ב-22.11.1963, נרצח קנדי בעת ביקור בדאלאס, טקסס, לפני שהספיק להגשים את התקוות שתלינו בו אני ועוד רבים. היחסים עם ארצות הברית ידעו עליות ומורדות מאז, אך הקשר האמיץ בין המדינות לא הוטל בספק.

אחלו לנשיא הנבחר איחולים דומים לאלו שאיחלתי אני לקנדי. ואתם, קוראי היקרים,

תעזו, תתמידו, תצליחו!