ב-12.5.1948 כינסנו מנהלת העם
כדי להחליט אם לקבל ההצעה האמריקאית להקמת משטר נאמנות או לדחותה. משמעות דחיית
ההצעה הייתה כי נכריז מיד על מדינה. באותו יום כינסנו מרכז מפא"י כדי להחליט
בנושא. משה שרת, שעמד בראש המחלקה המדינית, עשה ימים ארוכים באמריקה. משה הציג
עמדה תקיפה שלא נהיה מוכנים לדחות הקמת המדינה, אך במהלך התקופה שקדמה להכרזת העצמאות,
התגבר הלחץ האמריקאי. באותו יום, לפני כינוס מרכז המפלגה, משה הגיע לביתי כדי
למסור לי הדברים ששמע באמריקה. הנה תמצית הדברים שהיו בינינו, כפי שסיפרתי שנים
מאוחר יותר:
״משה נכנס לחדרי ומסר לי דוח
מפורט על שיחתו עם מרשל. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את
הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי
ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה,
שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם
מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את
ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים״ (מתוך הביוגרפיה
"בן-גוריון", מיכאל בר-זוהר, עמ' 732).
משה אכן עמד במילתו והנה דיווח
מעיתון "הבקר" של ה-13.5.1948 על אותה ישיבה:
אחרי כינוס מרכז המפלגה, התכנסה מנהלת העם, הגוף שהפך עם הקמת המדינה לממשלה הזמנית, לישיבה המפורסמת בה הוחלט על דחיית ההצעה האמריקאית ועל הכרזת עצמאות ב-14.5.1948. הדיונים נשמכו שעות ארוכות ועסקו בנושאים נוספים שהיה עלינו להחליט בהם, גם אם הם נדמו כזוטות לעומת ההחלטה על הקמת המדינה. כך, למשל, החלטנו שלא לציין את גבולות המדינה בהכרזת העצמאות. כמו –כן החלטנו ששמה של המדינה החדשה יהיה "ישראל". זה היה הנושא האחרון בו דנו והשורות החותמות את הישיבה הן המחלוקת שנתגלעה אודות השם הראוי למדינה בתרגומו לערבית. הנה העמוד האחרון של הפרוטוקול (לקריאה בפרוטוקול כולו לחצו כאן):
שמה של המדינה בערבית נקבע
לבסוף להיות ישראל: إسرائيل. בתקופה מכרעת זו קיבלנו הרבה החלטות שהיו בעלות משמעות לשנים ארוכות
ועדיין רלוונטיות בישראל. מה הייתה אתם מחליטים?
בברכת יום עצמאות שמח – תעזו,
תתמידו, תצליחו!
