יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

"אני מתנגד שאיזה דבר בארץ יקרא על שמי...": לרגל 43 שנים לפטירתו של בן-גוריון


בנובמבר 1959 קיבלתי מכתב מאת שמעון מחלוף מאשקלון, בו בישר לי שהחליט לקרוא לבנו על שמי, לאחר נצחון מפלגתי בבחירות:
"בשקט ובשלווה אני מרשה לעצמי היום לשבת ולכתוב לך שורות אלה, לאחר נצחונך המזהיר על יריבך. מגיע לך חזק ואמץ 'אל תערוץ ואל תיחת כי עמך האלוקים תמיד'... בחודש ינואר 1959 נולד לי בן וקראתי לו בשם מחלוף בן גוריון. היו הרבה מהשכנים שאמרו מיותר זה מאחר ויש סכויים שבן גוריון ירד מהשלטון ולא כד(א)י לקרוא לו על שם מנהיג שעומד (לאבד) את הכתר...
בהוקרה משפחת מחלוף שמעון
אשקלון"
(לחצו כדי להגדיל)


שמחתי לקרוא על תמיכתו של אדם פשוט מאשקלון, אולם לא רציתי שדברים ובכלל זה אנשים יקראו על שמי. אינני עושה את מעשיי כדי לזכות בפאר ותהילה. השבתי למחלוף הדברים הבאים:
























לאחר ימים אחדים השיב לי מחלוף מכתב ובו הסביר את הבחירה לקרוא בשמי לבנו והבטיח להזמינני לבר המצווה של הילד:




















גם על זאת השיבותי לו, שאיני מאשימו בדבר:
























היטב ידוע לי שלאחר מותי נקרא יותר מדבר אחד על שמי. זו לא הייתה צוואתי ולא הייתה כוונתי כאשר עשיתי את שעשיתי. ולכם, ההולכים בדרכי לא עבור תהילה אאחל:

תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 21 בנובמבר 2016

"כל העולם החופשי מצפה...": אחרי הבחירות בארצות הברית ולרגל יום השנה להירצחו של קנדי


בנובמבר 1960, בחרו האמריקאים את ג'ון פיצג'רלד קנדי לנשיאם. לשמחתי, נפגשתי עם קנדי טרם נפגש ומצאתי ידיד אמת לישראל. אמנם קנדי היה הנשיא האמריקאי הצעיר ביותר ולי כבר קראו "הזקן" זמן רב קודם לכן, אך הוא ייצג רעיונות שתמכתי בהם בכל נפשי. בברכתי לנשיא הנבחר כתבתי הדברים הבאים, שנראים נכונים לכל נשיא נבחר, אך במיוחד נכון היה הדבר עבור קנדי:





הוא השיב לי מכתב זה:





ובתרגום כפי שהופיע בעתון "חרות":



כחצי שנה אחרי שפרשתי אני מראשות הממשלה, ב-22.11.1963, נרצח קנדי בעת ביקור בדאלאס, טקסס, לפני שהספיק להגשים את התקוות שתלינו בו אני ועוד רבים. היחסים עם ארצות הברית ידעו עליות ומורדות מאז, אך הקשר האמיץ בין המדינות לא הוטל בספק.
אחלו לנשיא הנבחר איחולים דומים לאלו שאיחלתי אני לקנדי. ואתם, קוראי היקרים,
תעזו, תתמידו, תצליחו! 

יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

"מיניתי החבר שמעון פרס לסגן מנהל משרד הבטחון...", עם פטירתו של שמעון פרס

באחד מימי שנת 1940 נסעתי במכוניתי לחיפה. לנסיעה זו הזמנתי את מזכיר הנוער העובד בן ה-17. הנער היה נרגש ושתק במשך רוב הנסיעה. גם אני שתקתי במשך זמן רב ודיברתי אתו מעט על פועלו של טרוצקי ברוסיה הסובייטית. הוא לא השיב אך ראיתי שדברי הותירו בו רושם. הייתה זו פגישתי הראשונה עם שמעון פרס, שלימים היה לאחד האנשים הקרובים אלי ביותר. והנה כשבגר הנער מיניתיהו לתפקיד במשרד הבטחון. כמוני, גם שמעון לא היה איש צבא, אך הוא למד והכיר היטב הכוח הצבאי.
בשנת 1952 מיניתי את שמעון לסגן מנהל במשרד הבטחון ושם הוא החל את דרכו הפוליטית הענפה. ראו את מכתב המינוי שכתבתי:






















שמעון היה חבר קבוצת אלומות בזמן הזה ולכן ביקשתי הקבוצה להואיל ולשחררו מעבודות המשק לעבודתו הממלכתית:

































בהמשך ראיתי אותו האיש המתאים לקדם מימוש החזון לנגב בהקמת גופי המחקר ומדרשת שדה בוקר:


שמעון ואני הלכנו ביחד דרך ארוכה ומקומו בהיסטוריה של עמנו הוא מקום של כבוד. 
שמעון העז, התמיד והצליח.



יום שני, 26 בספטמבר 2016

"יוכלו התנין והרהב לרודן המצרי...", לרגל כניסת הצוללת "רהב" לשירות מבצעי

שלום רב
בחודשים האחרונים למדתי על הגעתה של צוללת חדשה לשירות חיל הים, הצוללת "רהב". ידוע לי גם שלפני שנים מעטות התקבלה לשירות הצוללת "תנין". הרשו לי, בעיקר הקוראים הצעירים מביניכם, להזכיר שאין זו הפעם הראשונה שמתקבלות לשירות חיל הים הצוללות רהב ותנין. בשנת 1958 רכשנו שתי צוללות מצבא בריטניה והכשרנו אותן לשירות בצה"ל. עד שהתפרסמה הידיעה באופן רשמי, ריחפו שמועות בדבר רכישת הצוללות. עיתון "חרות" ניצל הזדמנות זו לנגח אותי, אך אין אני רואה בכך אלא זוטא (חרות, 29.12.1958):
















החשוב הוא שהבאנו הצוללות וחיזקנו בטחוננו הצבאי. בטקס קבלת הצוללת "רהב" לא יכולתי להשתתף, אך שלחתי אגרת ברכה, אותה תוכלו לקרוא בקישור הזה.
 שיח ציבורי התחולל לא רק על ערכן הבטחוני של הצוללות החדשות אלא אף על שמותיהן. מובן, ששמחתי על השמות הקושרים את עתידנו עם שורשינו מימי התנ"ך – הלא "תנין" ו"רהב" היו יצורים ימיים אימתניים שהוזכרו בתנ"ך. הנה כאן מכתב ששלחתי לאזרח שרצה לערער על השמות:


את  המאמר מן התלמוד על פירוש השם רהב הוריתי לקבוע על סיפון הצוללת, כפי שקראתם בוודאי ב"דבר" ב-12.11.1958.

ואסיים בברכה לרגל השנה החדשה:

תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

"30.08.1920: בצהרים נמול בני וקורא שמו עמוס": על נביאי שקר ונביאי אמת, לרגל יום הולדת בני

בסוף אוגוסט של שנת 1920 נולד בני עמוס, אח קטן לגאולה. הייתי עסוק מאד באותם ימים וכתבתי על כך בקצרה ביומני:

































קראתי לבני הוא בשמו של אחד מנביאי האמת של עם ישראל. אני, שפעלתי למען כינון חברת מופת בישראל, ראיתי בנביאי ישראל מצפן מוסרי לעמנו, והדבר מודגש גם במגילת העצמאות. נביאי השקר אולי לא פסקו עד היום. זוהי מלאכה קלה; אולם נבואת האמת והצדק הייתה מיוחדת לישראל והטביעה חותמה במידה לא מעטה על חלק גדול מן המין האנושי והייתה בעיקר מפעלם של נביאי-הכתב, מימי עמוס מתקוע ועד ירמיהו מענתות. 
בהרצאה שנתתי בחוג התנ"ך במדרשת שדה-בוקר ב-8.10.1968, אמרתי הדברים הבאים:









אני מאמין שעלינו לשמוע קול הנביאים ולכן עלינו להיות עם סגולה. לשם כך דרושה לנו ממשלת סגולה, כזו שתעורר כבוד ואמון ביהדות ובטובי עמי העולם. זהו, לדעתי, מוסר ההשכל של התנ"ך ושל ההיסטוריה היהודית מימי-קדם ועד ימינו אנו.

נ.ב.
אם תבואו בימים אלו לצריפי שבנגב, תוכלו לראות התערוכה החדשה ובה תמונות לא רגילות שלי. חלקן תוכלו לראות בקישור הזה

ואסיים דברי, שוב, בדברי הברכה בה ברכתי מקימי יטבתה: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

"בלי קישוט דיפלומטי...": לרגל האולימפיאדה הקרבה

קוראים נכבדים
בשנת 1952 יצאה משלחת ראשונה לייצג המדינה באולימפיאדה. שמחתי עם יציאת המשלחת הענפה, בת 30 ספורטאים, ויצאתי לברכה עם תחילת מסעה להלסינקי. להנאתכם, אצרף תמונה מהטקס הצנוע:
צילום: פריץ כהן, לע"מ
עם חזרת המשלחת החלו שמועות לא נעימות בדבר התנהגות ספורטאינו. לידי נמסר דיווח חריף במיוחד:

הוריתי להקים ועדת חקירה בנושא הישגי המשלחת והתנהגות הספורטאים. הוועדה גילתה, אמנם, ליקויים אחדים בהכנות המשלחת, אולם ציינה כי התנהגות הספורטאים הייתה טובה למעט מקרים בודדים. אני סמוך ובטוח כי מסקנות הוועדה ייושמו ובעתיד משלחות ישראל לאולימפיאדה יזכו להישגים לא מבוטלים. כאן תוכלו לקרוא בעצמכם הדו"ח שנמסר לי.

ואחתום דברי בברכה בה ברכתי מקימי יטבתה: תעזו, תתמידו, תצליחו!

יום שני, 6 ביוני 2016

המלחמה לא תמה: אחרי מלחמת ששת הימים

יומני אינו סוד כבר מזמן. ודאי מכירים אתם יומני מה"א באייר תש"ח, שם כתבתי:"בארץ צהלה ושמחה עמוקה. ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 לנובמבר".
ניחנתי ביכולת להעריך העתיד המדיני, אולם, שלא בטובתי, אני רואה גם את השלילי בעתיד זה. בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, שכעת אתם מציינים לה 49 שנים, שמחתי כמו העם והתרגשתי במיוחד עם שחרור ירושלים. הלא בירושלים ראיתי מרכז הכובד של האומה כבר בימי מלחמת העצמאות. אולם, לצד שמחת הנצחון, הערכתי שלא הייתה זו המלחמה האחרונה. ביומני מיום 9.7.1967, כתבתי הדברים הבאים:








אכן, חששותיי התממשו כאשר מלחמת יום הכיפורים הכתה בנו כשש שנים מאוחר יותר. לו רק טעיתי בהערכה זו...


יום חמישי, 19 במאי 2016

על מפקדים, חינוך וממלכתיות - בעקבות דבריו של האלוף (במיל.) צ'ייני

שלום לקוראי הנאמנים
הבוקר האזנתי לרדיו, כהרגלי מעת לעת. שמעתי דבריו של קצין בכיר (במיל.) לקראת מינוי שר הבטחון החדש: "האיש עם ניסיון רב, פוליטי ומדיני. דווקא אני חושב שיש מקום לתת לו צ'אנס. במדינת ישראל שר הביטחון הוא זה שקובע אם ממוטטים את חמאס או לא? הוא בסה"כ מפקח על הצבא מטעם הממשלה".
כמובן של רישא לא אתווכח איתו - הלא גם אני נתמניתי לשר הבטחון ללא רקע צבאי עשיר. אך הסיפא הזכירה לי ימי ראשית המדינה, כאשר עיצבנו דמותו של הצבא. ב-1949 כתבתי כך:













והרי זהו אחד מביטוייו המובהקים של עקרון הממלכתיות, עליו הקפדתי בשבתי בשלטון. כמובן, אין משמעות הכפיפות של צה"ל שיתוק המפקדים. כוחנו הצבאי שואב מן המשמעת ומן היזמה, שלובות זו בזו. לצבאנו תפקיד מחנך ועל המפקד לשאת בעול זה. גם על כך כתבתי ב-1949: 













לסיום ארצה לברך העם לרגל ס"ח שנות עצמאות. גם בשנה הקרובה נזכור כי עצמאות מעניקה לא רק זכויות, אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה. 

יום ראשון, 17 באפריל 2016

פסח תר"עה (1915) - יציאת ירושלם

היום ברצוני להפליג יותר ממאה שנים אחורה. פסח מתקרב ואני נזכר בחג פסח מוזר אחד בשנת תרע"ה (1915). מספר שנים קודם לכן, הבשיל בי ובחרי רעיון ההתעתמנות – הצטרפות מרצון לאימפריה העות'מנית. אף נסעתי עם ידידי יצחק בן-צבי לקושטא, שם למדנו שנינו משפטים. המלחמה הגדולה עוררה עמה תקווה גדולה עבור מפעלנו בארץ ישראל. בן-צבי ואני עמלנו על הקמת גדוד עברי בצבא העות'מני, אלא שהמהלך לא צלח. יותר משרצו העות'מנים בעזרתנו, הם חששו מהפעליות הציונית שלנו וגרשו אותי עם כמה משותפיי מארץ ישראל. בסופו של דבר הגעתי לאמריקה, אך התחנה הראשונה במסע הייתה מצרים:




















לחג פסח יש משמעות היסטורית עמוקה עבור עמנו ועבור תנועתנו. כבר כתבתי דבר משמעות פסח בבלוג הזה.

חג חירות שמח.

יום שני, 4 באפריל 2016

"תיתכן תועלת חינוכית, אבל... ", לרגל חגיגות היובל לטלוויזיה החינוכית בישראל

הטלוויזיה החינוכית חוגגת יובל. הדבר הזכיר לי שנות הדיונים על הקמת טלוויזיה ועל אופיה הרצוי. תדי קולק ביקשה להקים טלוויזיה בישראל זמן רב. אני לא הייתי משוכנע שיש צורך בדבר. 

גם אנשי NBC מאמריקה רצו לשכנעני בעד הקמת הטלוויזיה. ביומני כתבתי על זה כך:














אשכול, לאחר התפטרותי, הקים לבסוף הטלוויזיה. אף קיבלתי מכשיר לביתי מתורם אמריקאי. הודיתי לו, אך מעולם לא ריצדה תמונה במכשיר זה.

 המכשיר ממשיך להעלות אבק - תוכלו לבקר בצריפי שבקיבוץ ולהתרשם בעצמכם. 


יום שני, 21 במרץ 2016

הזמנה לנשף פורים

קוראי היקרים
המכירים אותי יודעים שאיני איש בדיחה וחידוד (אף כי ניחנתי בחוש הומור ובלשון חדה - שאלו את "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר"). פורים אינו החג החביב עלי ביותר, אך נתבקשתי על ידי פולה אשתי להזמינכם לנשף פורים. זכרו לרכוש כרטיסים למען מטרה נעלה וזכרו להתחפש בסגנון שנות התשעים (של המאה הי"ט כמובן). תוכלו למצוא הפרסום ב"מעריב":



"אחרי קרוב לאלפיים שש מאות ושבעים שנה, שבה אילת להיות נמל ישראלי..."

שלום לקוראי היקרים
לפני ימים אחדים ציינתם בוודאי כיבוש אילת ב"מבצע עובדה". ראיתי חשיבות עליונה בכיבוש אילת והיום ברצוני להביא אליכם ממילותיו של הסופר והאדם היקר יזהר סמילנסקי. הדברים אולי לא קצרים כמו שנהוג במברקי הטוויטר שלכם, אך בוודאי תסלחו לי על שלא אקצץ מדברי הסופר:


ומה דעתכם - היה או לא היה?




יום ראשון, 6 במרץ 2016

תדע כל אם עבריה: לרגל יום האישה הבין-לאומי

כאשר תציינו השבוע את יום האישה הבין-לאומי, זכרו המאמץ שלי ושל חברי בימי ראשית המדינה ועוד קודם לכן לשיווי זכויותיה ומעמדה של האישה. לא אכחיש - יתכן שהדברים שתקראו מיד יעלו בכם רוגז, אך אני עומד מאחורי דברים אלו ומקדיש אותם לזכר אמי האהובה.

שמחתי מאד שהעברנו החוק ברוב גדול. תוכלו לקרוא על כך בדבר ובמעריב.
בטוחני כי מצבה של האישה בישראל אחרי מותי השתפר עוד לאין שיעור. האמנם כך הוא הדבר?

יום ראשון, 28 בפברואר 2016

51 שנים לטיסתו הראשונה של אייבי נתן למצרים

תמיד תמכתי בכינון יחסי שלום עם שכנינו וכבר ב-1950 כתבתי כך:






 


לפני 51 שנים בדיוק יצא אייבי נתן במטוסו הפרטי למצרים, שם רצה להיפגש עם נאצר ולקדם השלום. מובן, לא ראיתי במעשה זה הדרך הנכונה, אך לא הבינותי מדוע משמיצים אותו כל-כך. פרסמתי ב"דבר" מכתב תמיכתי בו: