יום ראשון, 10 במאי 2009

תקציב 1952: בן-גוריון מקצץ בביטחון. הרמטכ"ל מתפטר

צבא הוא ביסודו ובדרך כלל בזבוז כסף בכוח אדם. אך מעין בטוח מאש, גם במקרים מסוימים מונע אש (לפעמים גם מדליק שרפה). במדינות מתוקנות הוא גם מוסד חינוכי במידה ידועה, אצלנו הרבה יותר. מכשיר חלוצי, מנחיל לשון, מקנה ידיעת הארץ, מאחה קרעי שבטים, מעלה הכרח האדם,מחנך להתישבות, מטפל בעליה - חורג ממסגרת הבטחון, כשם שהבטחון חורג ממסגרת הצבא, כי גם עליה והתישבות הן ביטחון [...]

ולכן ארגון הצבא יש לכוון לקראת קיום בטחון שוטף, הגברת הפוטנציאל בשנים הבאות יש לקצץ שיא האזרחים, משרתי קבע וימי אמונים של מילואים.

יומן בן-גוריון, 13.2.1952

אינפלציה של צבא קבע לא רק יעלה לנו ביוקר, לא יהיה רק הרס במובן כלכלי וכספי, אלא יהיה לדעתי גם הרס הצבא. אינפלציה כזו פירושה שנקח לצבא הקבע כל אדם אשר ימשך לשם אם יבטיחו לו שיכון, מעמד, או זכויות אחרות. אנשים אלה יהוו סכנה לביטחון ולמדינה

ישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י, 24.7.1952

בעקבות התנגדותו של הרמטכ"ל יגאל ידין לקיצוץ בתקציב הביטחון, שהביאה בסופו של דבר להתפטרותו, כתב לו בן-גוריון את הדברים הבאים:

קראתי דבריך מאתמול – בצער ובהוקרה [...] נדמה לי שאינך רואה התמונה כמו שהיא. אני מאמין בהחלט לדבריך האחרונים, ואין בדעתי לתת לך להשתחרר מתפקידך. [...] ביטחון מדינת ישראל אינו עומד על הצבא בלבד [...] אסור שכוחות הבטחון יערכו רק מתוך ההנחה שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה [...] יש הכרח לקצץ כעשרה מיליון מתקציב הביטחון [...] זה יתכן בקיצוץ צבא הקבע, העובדים האזרחים, קימוצים במילואים, וניצול יותר יעיל של נח"ל [...] אין מנוס מעובדות! [...] אני בטוח שדבר זה יתכן, כי הוא הכרחי.

שלך

ד. בן-גוריון

יום שלישי, 5 במאי 2009

או"ם שמום?

יומן בן-גוריון, 18.9.1967

כשמשה שרת ז"ל הובא על גלגלים לועידת מפא"י האחרונה לחלוק על מה שאמרתי כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים" - לא זכרתי מתי אמרתי זאת. היום מצאתי שזה נאמר בסוף נאומי במסדר צה"ל ביום העצמאות ברמת גן ביום ה' באייר תשט"ו - 27.4.55 (כלומר עשר שנים לפני הנאום של משה ז"ל).

נאום במסדר צה"ל ביום העצמאות, רמת גן, 27.4.1955

אולם לרבים מתושבי הארץ נדמה, כאילו באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים [...]אבל כשם שזוהי טעות מסוכנת להניח כי באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, כן אין יסוד לבהלה מאימרות הגויים, גם כשאימרות אלו מדאיגות. הדברים המדאיגים אינם לגמרי חדשים, ועל רבים מהם התגברנו בשנים מעטות אלו [...]לא נהיה כפויי טובה כלפי הדברים הטובים שנשמעו בעצרת-או"ם ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה – אבל נכיר הדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות [...] ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים – אלא על-ידי מעשים. [...]כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "ולא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו [...] עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים , אלא במה יעשו היהודים!

פתק ששלח משה שרת לבן-גוריון, 13.4.1955:

לב"ג שלום

קראתי ב"אגדת ימינו" שחודשה לסדר תשט"ו בשדה בוקר:

"ותאמר העצרת לבווין: לך לך מארץ זו, כי צעקו בני ישראל, ותקם מדינת היהודים".

אני סבור כי הפסוק המחושב והתמציתי הזה הוא הקובע את האמת ההיסטורית ולא הדיבורים שאתה מפלט בעידנא דריתחא על "אום שמום".

אני בטוח כי אלמלא החלטת העצרת ב-1947, לא היתה מדינת ישראל קמה ב-1948. אין זאת אומרת כי לא היתה קמה בכלל, או אפילו כי לא היתה קמה בדורנו, אבל אפשרויות אחרות שהיו טמונות בתעלומות העתיד באותם הימים אינן צריכות לטשטש ולהעלים מעינינו את הזיקה הישירה והבלתי אמצעית שבין הכרזת נובמבר 1947 בניו-יורק, והכרזת מאי 1948 בתל אביב.

שלך

משה

יום ראשון, 3 במאי 2009

על תפקידה של התקשורת בנושאי בריאות - תכתובת בין בן-גוריון ונתן אלתרמן

ירושלים, כ"ו באב תשי"ב, 7.6.1962

ידידי אלתרמן,

אני קורא ותיק של הטור השביעי, ותמיד נהנה ונשכר מקריאתו, אם כי לפעמים איני מסכים עם המגמות והמסקנות הפוליטיות של כמה משיריך האחרונים, כי אין מקשין על משורר.

הפעם קראתי שירך ביום ו האחרון בצער רב. ילד מת ­ אין אולי דבר מצער ומכאיב יותר ממנו, והרבה שלוחים למלאך המוות, וחכמת הרפואה לא הצליחה עדיין להתגבר על השטן, ובהרבה מקרים (כגון במחלה הארורה של שיתוק ילדים) אינה יודעת אפילו מקור המחלה. גם המדינה אין בכוחה לעשות כל מה שדרוש לעשות. וקל אפוא להסעיר הלבבות של ההורים. רק לפני שבועות אחרים עברה עלי כוס זו: נכדי חלה בשיתוק ילדים ומצבו היה נואש, ורק בדרך נס ניצל ושב לאיתנו.

אבל מספר הרופאים והאחיות וצורכי הצבא "בשגרת מילואים" הן בעיות מעשיות, ויש לדעת העובדות בטרם באים לקבול ברבים, אפילו בצורת שיר נחמד לקריאה; קרוב אני קצת למלאכה זו (לא של הרפואה אלא של הרופאים, המחסור ברופאים ביישובים בודדים ובצבא ובמעברות), ואני מצטער להגיד שהטחת אשמותיך הכבדות בלי ידיעת העובדות, אם כי אין לי צל של ספק שכתבת מה שכתבת בכוונה טהורה וכנה אבל זו בלבד לא מספיקה כשהדבר נוגע לרגשות הורים ולצער גידול בנים. יש לדעת העובדות והמקורות שמהם קיבלת הדברים. איני חושד בהם שבכוונה הטעוך, אלא אף הם אינם יודעים, וחבל מאוד שעשית (לפי מיטב ידיעתי) עוול רב לאנשים אחראים במשרד הבריאות החרדים על שלום ילדינו לא פחות ממישהו אחר אם כי עשית זאת בלא כל זדון.

תסלח לי על התערבותי בענייני ספרות. איני מבקר ואיני מרשה לעצמי לבקר סופרים. אולם שיריך יש בהם לעתים קרובות (וזוהי מעלתם) יותר קצת מ"ספרות" בלבד; ואתה דנת בענייני נפשות, ומשום כך הרשיתי לעצמי להעירך מה שהעירותי בכל יראת הכבוד שאתה ראוי לה.

בהוקרה

ד. בן-גוריון

מתוך תגובתו של נתן אלתרמן:

19.8.1952

לכבוד

ראש ממשלת ישראל

ד. בן-גוריון

מר בן-גוריון היקר והנערץ, -

רגש תודה מילאני בקראי את מכתבך. זה הקשב וזו התגובה הערה וזו היכולת להבקיע בסודותיו של יום, כדי לבוא במגע של מכתב-אישי עם השואל והמקשה – כל אלה אינם שכיחים ביותר לא אצלנו ולא בעולם ויסולח נא לי על יותר משמינית שבשמינית של גאוה שאני מתגאה במקרים כאלה עליך ועל מדינתנו שמחיצות-נוהל וגדרים אחרים נופלים בה לפתע בפני חשיבותו של ענין לעצמו.

[...] אתה כותב כי הטחתי אשמותי הכבדות בלי ידיעת העובדות, אך עובדות אלו ששמענו וראינו, אני וחברי מן המערכת, ודברים אלה שעמדנו עליהם, האמנם צריכים היינו לפסוח עליהם ולא להיות להם לפה. האמנם היינו מעידים בכך על מדה גדולה יותר של אחריות ומילוי חובה כלפיהם מאשר בקומנו להעלותם לברור ולעיון?

[...]

סלח לי שבאתי ברוב דברים. מכתבך פתח לפני, כאמור, את הדרך להביא את השאלה ישר לפניך ולא קמה בי רוח להחמיץ שעת כושר זה שבאה לידי. בטוח אני כי אם תשוב ותבדוק את הענין ואם תווכח לדעת כי אמנם אין הוא כשורה תדע להעלות לו ארוכה

ברגשי כבוד עמוקים

נתן אלתרמן

יום ראשון, 26 באפריל 2009

מאי 1948 - בארבע הכרזת העצמאות [...] ושוב אני אבל בין השמחים

14.5.1948
באחת עשרה מודיע כתריאל שגוש עציון נכנע. הנשים נשלחו לירושלים (בעזרת הצבא?) הגברים שבויים. [...] בארבע מועצת העם. אישרנו הנוסח של הכרזת העצמאות. בארבע הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה - ושוב אני אבל בין השמחים, כביום כ"ט בנובמבר.