המלחמה לא תמה: אחרי מלחמת ששת הימים

יומני אינו סוד כבר מזמן. ודאי מכירים אתם יומני מה"א באייר תש"ח, שם כתבתי:"בארץ צהלה ושמחה עמוקה. ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 לנובמבר".
ניחנתי ביכולת להעריך העתיד המדיני, אולם, שלא בטובתי, אני רואה גם את השלילי בעתיד זה. בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, שכעת אתם מציינים לה 49 שנים, שמחתי כמו העם והתרגשתי במיוחד עם שחרור ירושלים. הלא בירושלים ראיתי מרכז הכובד של האומה כבר בימי מלחמת העצמאות. אולם, לצד שמחת הנצחון, הערכתי שלא הייתה זו המלחמה האחרונה. ביומני מיום 9.7.1967, כתבתי הדברים הבאים:








אכן, חששותיי התממשו כאשר מלחמת יום הכיפורים הכתה בנו כשש שנים מאוחר יותר. לו רק טעיתי בהערכה זו...

על מפקדים, חינוך וממלכתיות - בעקבות דבריו של האלוף (במיל.) צ'ייני

שלום לקוראי הנאמנים

הבוקר האזנתי לרדיו, כהרגלי מעת לעת. שמעתי דבריו של קצין בכיר (במיל.) לקראת מינוי שר הבטחון החדש: "האיש עם ניסיון רב, פוליטי ומדיני. דווקא אני חושב שיש מקום לתת לו צ'אנס. במדינת ישראל שר הביטחון הוא זה שקובע אם ממוטטים את חמאס או לא? הוא בסה"כ מפקח על הצבא מטעם הממשלה".

כמובן של רישא לא אתווכח איתו - הלא גם אני נתמניתי לשר הבטחון ללא רקע צבאי עשיר. אך הסיפא הזכירה לי ימי ראשית המדינה, כאשר עיצבנו דמותו של הצבא. ב-1949 כתבתי כך:

והרי זהו אחד מביטוייו המובהקים של עקרון הממלכתיות, עליו הקפדתי בשבתי בשלטון. כמובן, אין משמעות הכפיפות של צה"ל שיתוק המפקדים. כוחנו הצבאי שואב מן המשמעת ומן היזמה, שלובות זו בזו. לצבאנו תפקיד מחנך ועל המפקד לשאת בעול זה. גם על כך כתבתי ב-1949: 

לסיום ארצה לברך העם לרגל ס"ח שנות עצמאות. גם בשנה הקרובה נזכור כי עצמאות מעניקה לא רק זכויות, אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה. 

פסח תר"עה (1915) - יציאת ירושלם

היום ברצוני להפליג יותר ממאה שנים אחורה. פסח מתקרב ואני נזכר בחג פסח מוזר אחד בשנת תרע"ה (1915). מספר שנים קודם לכן, הבשיל בי ובחרי רעיון ההתעתמנות – הצטרפות מרצון לאימפריה העות'מנית. אף נסעתי עם ידידי יצחק בן-צבי לקושטא, שם למדנו שנינו משפטים. המלחמה הגדולה עוררה עמה תקווה גדולה עבור מפעלנו בארץ ישראל. בן-צבי ואני עמלנו על הקמת גדוד עברי בצבא העות'מני, אלא שהמהלך לא צלח. יותר משרצו העות'מנים בעזרתנו, הם חששו מהפעליות הציונית שלנו וגרשו אותי עם כמה משותפיי מארץ ישראל. בסופו של דבר הגעתי לאמריקה, אך התחנה הראשונה במסע הייתה מצרים:

לחג פסח יש משמעות היסטורית עמוקה עבור עמנו ועבור תנועתנו. כבר כתבתי דבר משמעות פסח בבלוג הזה.

חג חירות שמח.

"תיתכן תועלת חינוכית, אבל... ", לרגל חגיגות היובל לטלוויזיה החינוכית בישראל

הטלוויזיה החינוכית חוגגת יובל. הדבר הזכיר לי שנות הדיונים על הקמת טלוויזיה ועל אופיה הרצוי. תדי קולק ביקשה להקים טלוויזיה בישראל זמן רב. אני לא הייתי משוכנע שיש צורך בדבר. 

גם אנשי NBC מאמריקה רצו לשכנעני בעד הקמת הטלוויזיה. ביומני כתבתי על זה כך:

אשכול, לאחר התפטרותי, הקים לבסוף הטלוויזיה. אף קיבלתי מכשיר לביתי מתורם אמריקאי. הודיתי לו, אך מעולם לא ריצדה תמונה במכשיר זה.

 המכשיר ממשיך להעלות אבק - תוכלו לבקר בצריפי שבקיבוץ ולהתרשם בעצמכם. 

הזמנה לנשף פורים

קוראי היקרים
המכירים אותי יודעים שאיני איש בדיחה וחידוד (אף כי ניחנתי בחוש הומור ובלשון חדה - שאלו את "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר"). פורים אינו החג החביב עלי ביותר, אך נתבקשתי על ידי פולה אשתי להזמינכם לנשף פורים. זכרו לרכוש כרטיסים למען מטרה נעלה וזכרו להתחפש בסגנון שנות התשעים (של המאה הי"ט כמובן). תוכלו למצוא הפרסום ב"מעריב":

"אחרי קרוב לאלפיים שש מאות ושבעים שנה, שבה אילת להיות נמל ישראלי..."

שלום לקוראי היקרים
לפני ימים אחדים ציינתם בוודאי כיבוש אילת ב"מבצע עובדה". ראיתי חשיבות עליונה בכיבוש אילת והיום ברצוני להביא אליכם ממילותיו של הסופר והאדם היקר יזהר סמילנסקי. הדברים אולי לא קצרים כמו שנהוג במברקי הטוויטר שלכם, אך בוודאי תסלחו לי על שלא אקצץ מדברי הסופר:

ומה דעתכם - היה או לא היה?

תדע כל אם עבריה: לרגל יום האישה הבין-לאומי

כאשר תציינו השבוע את יום האישה הבין-לאומי, זכרו המאמץ שלי ושל חברי בימי ראשית המדינה ועוד קודם לכן לשיווי זכויותיה ומעמדה של האישה. לא אכחיש - יתכן שהדברים שתקראו מיד יעלו בכם רוגז, אך אני עומד מאחורי דברים אלו ומקדיש אותם לזכר אמי האהובה.

שמחתי מאד שהעברנו החוק ברוב גדול. תוכלו לקרוא על כך בדבר ובמעריב.

בטוחני כי מצבה של האישה בישראל אחרי מותי השתפר עוד לאין שיעור. האמנם כך הוא הדבר?