על תפקידה של התקשורת בנושאי בריאות - תכתובת בין בן-גוריון ונתן אלתרמן

ירושלים, כ"ו באב תשי"ב, 7.6.1962

ידידי אלתרמן,

אני קורא ותיק של הטור השביעי, ותמיד נהנה ונשכר מקריאתו, אם כי לפעמים איני מסכים עם המגמות והמסקנות הפוליטיות של כמה משיריך האחרונים, כי אין מקשין על משורר.

הפעם קראתי שירך ביום ו האחרון בצער רב. ילד מת ­ אין אולי דבר מצער ומכאיב יותר ממנו, והרבה שלוחים למלאך המוות, וחכמת הרפואה לא הצליחה עדיין להתגבר על השטן, ובהרבה מקרים (כגון במחלה הארורה של שיתוק ילדים) אינה יודעת אפילו מקור המחלה. גם המדינה אין בכוחה לעשות כל מה שדרוש לעשות. וקל אפוא להסעיר הלבבות של ההורים. רק לפני שבועות אחרים עברה עלי כוס זו: נכדי חלה בשיתוק ילדים ומצבו היה נואש, ורק בדרך נס ניצל ושב לאיתנו.

אבל מספר הרופאים והאחיות וצורכי הצבא "בשגרת מילואים" הן בעיות מעשיות, ויש לדעת העובדות בטרם באים לקבול ברבים, אפילו בצורת שיר נחמד לקריאה; קרוב אני קצת למלאכה זו (לא של הרפואה אלא של הרופאים, המחסור ברופאים ביישובים בודדים ובצבא ובמעברות), ואני מצטער להגיד שהטחת אשמותיך הכבדות בלי ידיעת העובדות, אם כי אין לי צל של ספק שכתבת מה שכתבת בכוונה טהורה וכנה אבל זו בלבד לא מספיקה כשהדבר נוגע לרגשות הורים ולצער גידול בנים. יש לדעת העובדות והמקורות שמהם קיבלת הדברים. איני חושד בהם שבכוונה הטעוך, אלא אף הם אינם יודעים, וחבל מאוד שעשית (לפי מיטב ידיעתי) עוול רב לאנשים אחראים במשרד הבריאות החרדים על שלום ילדינו לא פחות ממישהו אחר אם כי עשית זאת בלא כל זדון.

תסלח לי על התערבותי בענייני ספרות. איני מבקר ואיני מרשה לעצמי לבקר סופרים. אולם שיריך יש בהם לעתים קרובות (וזוהי מעלתם) יותר קצת מ"ספרות" בלבד; ואתה דנת בענייני נפשות, ומשום כך הרשיתי לעצמי להעירך מה שהעירותי בכל יראת הכבוד שאתה ראוי לה.

בהוקרה

ד. בן-גוריון

מתוך תגובתו של נתן אלתרמן:

19.8.1952

לכבוד

ראש ממשלת ישראל

ד. בן-גוריון

מר בן-גוריון היקר והנערץ, -

רגש תודה מילאני בקראי את מכתבך. זה הקשב וזו התגובה הערה וזו היכולת להבקיע בסודותיו של יום, כדי לבוא במגע של מכתב-אישי עם השואל והמקשה – כל אלה אינם שכיחים ביותר לא אצלנו ולא בעולם ויסולח נא לי על יותר משמינית שבשמינית של גאוה שאני מתגאה במקרים כאלה עליך ועל מדינתנו שמחיצות-נוהל וגדרים אחרים נופלים בה לפתע בפני חשיבותו של ענין לעצמו.

[...] אתה כותב כי הטחתי אשמותי הכבדות בלי ידיעת העובדות, אך עובדות אלו ששמענו וראינו, אני וחברי מן המערכת, ודברים אלה שעמדנו עליהם, האמנם צריכים היינו לפסוח עליהם ולא להיות להם לפה. האמנם היינו מעידים בכך על מדה גדולה יותר של אחריות ומילוי חובה כלפיהם מאשר בקומנו להעלותם לברור ולעיון?

[...]

סלח לי שבאתי ברוב דברים. מכתבך פתח לפני, כאמור, את הדרך להביא את השאלה ישר לפניך ולא קמה בי רוח להחמיץ שעת כושר זה שבאה לידי. בטוח אני כי אם תשוב ותבדוק את הענין ואם תווכח לדעת כי אמנם אין הוא כשורה תדע להעלות לו ארוכה

ברגשי כבוד עמוקים

נתן אלתרמן