ב-14 בדצמבר 1953 עברנו, פולה
ואני, לשדה-בוקר בנגב. אני עייפתי מתפקידי הנהגה ורציתי לשוב להיות פועל. הנה
יומני מיום 18.12.53:
18.12.53
חרשתי הבוקר יחד עם זאב החלקה
שזיבלנו אותה. חרשנו בפרד אחד – שאר הפרדים היו עסוקים במקום אחר, פעם אני נהגתי
במחרשה וזאב נהג בפרד, ופעם שניה – התחלפנו. הבוקר היה קר, והרוח נשאה אבק, וכך
ראיתי כיצד אדמה נחרבת מחוסר עצים ומחוסר עיבוד.
ננצח את הטבע!
65 שנים אחר כך ראיתי שהאבק שב
לכותרות. גם אם לא ראיתם את הסדרה החשובה, "סלאח, פה זה ארץ ישראל", של
הבמאי דוד דרעי, בוודאי לקחתם חלק בדיון שהיא עוררה. בטור דעה של אבי שילון ב"הארץ", הוא הזכיר שאני קראתי לעולים מארצות האסלאם בכינוי "אבק
אדם". שילון גם מאשים אותי בביטוי לא תקין פוליטית (לשמחתי, כשעמדתי בהנהגת
העם עוד לא הייתה תקינות פוליטית).
שילון וכל מי שמזכירים את
ההתבטאות הזו, לא טועים לגמרי, אבל הם גם חוטאים לאמת. ראשית, כמו רעיונות רבים
אחרים, לא המצאתי דבר חדש אלא שאלתי מהקיים. האמת היא שהביטוי "אבק אדם"
היה שגור על פי עוד לפני שהגיעו גלים גדולים של עולים מארצות האסלאם. למעשה, לא
הייתי היחיד שהשתמש בביטוי אבק אדם. כך עשו גם חיים ויצמן בנאום מ-1937 וברל
כצנלסון בנאום בקונגרס (הופיע ב"ספר המעפילים", עמ' 207).
שנית, איני חוזר בי מהכוונה
שעמדה מאחורי הביטוי, גם אם היא נשמעת פוגעת ומעליבה היום. יתכן שהיום הייתי בוחר
בביטוי אחר, אבל הכוונה שלי ברורה, ואין היא נובעת מקיפוח כלפי עולי ארצות האסלאם.
למעשה, ברוב השימושים בביטוי התכוונתי לעולים מאירופה.
הנה דוגמה מ-5.3.1941, מישיבת
מפא"י:
ועוד אחת מאספת חברי מפא"י
באוגוסט 1943:
הכוונה בכינוי "אבק
אדם" חוזרת בדיוק לאותו אבק שראיתי בשדות שדה בוקר עם הגיעי. כמו האבק, שהוא
תוצאה של אדמה נחרבת מחוסר עיבוד, כן האדם המנותק מהמצע הלאומי שלו. היטב ידעתי
שמרבית העולים שהגיעו לכאן היו פליטים ולא הגיעו מרקע ציוני נלהב. הם נעו ונדו,
כאותה אדמה חרבה. מפעלנו הציוני, ובמיוחד כמדינה, היה ועודנו "לנטוע עצים
ולעבד", קרי ליצור תרבות לאומית מקורית וחיונית.
תעזו, תתמידו, תצליחו!
נ.ב.
ומה דעתכם על הבחירה של טיפקס
בשם "מעלה אבק"?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה